רוני אפשטין / מצאתי את אמא שלי בגוגל -- Rony Epstein / I Google My Mother

רוני אפשטין / מצאתי את אמא שלי בגוגל

2012-02-03T12:00:00.000+02:00

מדען מהכור האטומי בדימונה ואישתו הירושלמית מאמצים בתחילת שנות השישים את תינוקם של רקדנית אמריקנית ומרגל מזרח גרמני רב פעללים...

אלו הם הדמויות הראשיות בסיפור חיי שהחל בקשר רומנטי תמים בין אלמה (סטודנטית מארה"ב) וקורט (מרגל ממזרח גרמניה) במסיבת חג המולד של שנת 1960 בברלין והמשכו הרפתקה אחת גדולה ומרתקת המתפרסת על פני שלוש יבשות וחמישה עשורים.

שמי רוני אפשטין ואני האדם הראשון בעולם שחיפש ומצא את אימו הביולוגית ב-Google. עשיתי זאת מתוך דחף ורצון עז לגלות את עברי ולחשוף את הסיפור המיוחד שאני חלק ממנו. לאחר שנתיים של חיפושים מאומצים וארוכים, מצאתי במדינת מיין בצפון בארה"ב, את אלמה ( Alma Yoray ), אימי הביולוגית אותה לא הכרתי ולא ראיתי מעולם. כאחד ממומחי האינטרנט בישראל, הצלחתי לרתום באופן יצירתי את רשת האינטרנט לחיפוש יסודי אחר עקבותיה של אלמה ולמצוא אותה לבסוף בעזרת 'מילות מפתח' שהכנסתי למנוע החיפוש Google.

אלמה מימין ומונה משמאל. לדעת ולהכיר את ההיסטוריה והזהות הגנטית שלי.

הסיפור מתחיל ביום בו אימי מונה אפשטין סיפרה לי בדרכה המיוחדת שאני ילד מאומץ. הייתי רק בן שש ועצם הידיעה היכתה בי בעצמה רבה הזכורה לי עד היום ואשר שינתה את חיי. חיכיתי שנים רבות עד ליום שבו גמלה בליבי ההחלטה למצוא את אימי הביולוגית ולהכיר את 'ההיסטוריה והזהות הגנטית' שלי .

Alma Yoray מצטרפת למשפחה
לאור הגילוי המדהים שהתגלה לי ב-Google, עברתי הרפתקה גדולה וחוויה יחודית ומופלאה שבעקבותיה הכרתי אישה חמה ומיוחדת במינה. בזכות פתיחותה ועוצמתה האישית הגדולה, אלמה התחבבה על כולנו והצטרפה במהרה לחיק משפחתנו האוהבת בישראל והיתה לי כאם וכחברה קרובה עד ליום מותה. אלמה נפטרה בביתה בפולין ב-18 לאוקטובר 2010 והיא בת 70 בלבד. הלוויתה נערכה בסגנון בודהיסטי והתקיימה במקום מושבה האחרון, בכפר קטן בדרום מערב פולין. היא לוותה למנוחתה האחרונה על ידי חברים וידידים רבים שבאו מכל רחבי אירופה. אני כבנה היחידי ביחד עם אסנת אישתי, כיבדנו אותה בנוכחותנו ואני אף אמרתי לזכרה 'קדיש' מול עשרות מאמינים בודהיסטים. בתום ההלוויה התקיים טקסט רוחני מסורתי שהיה מרגש עד מאוד. לכבודה הוקם בלוג חדש ובו מעלים חברים זיכרונות וצילומים goodbyealmayoray.

הספר מוקדש לאימי מונה ז"ל שנפטרה באפריל 1986
הספר האינטרנטי שלי כתוב בהמשכים. פעם אני כותב פרק חדש ופעם זיכרון ישן. אני כותב באמצע הלילה, מוקדם בבוקר, בנסיעה למקום רחוק, בהפלגה בים סוער, לעולם לא בעבודה ובעיקר שאני עם עצמי, עטוף וטבול בזכרונות מהעבר הרחוק והקרוב, שעולים וגואים בי עד שהופכים לתמונה ברורה, אותיות מילים ופרק חדש.

We live then we die

2012-01-25T21:04:00.003+02:00

Dear Shye, Here is a little story for you, TaTa (DA Da Rony) can read it for you. In almost each one look for your name - or ?. I hope you like it, and thank you for your letters.
Love BaBa Alma

Little Story for you

Once upon a time a little guy named Shye went to find why in sunshine he is flue.

Do planes fly high in the sky with butterflys but mice hide in the grasses.

Does: a turtle diue a car drive a fish survive in cold water.

How does: a worm become a fly.

Does fire rise a dog cry is an elephant higher than a spider.

Do: bees call home a hiue, is sun not light at night

Am I not you my Ears | Eyes | Legs | Arms X 2.

Is 5 not blue time not ommine.

Do we live then we die, say hi then bye.

And again Hi, and still Um שי...

Love from BaBa Alma

רוני אפשטין מקריא את הקטע הראשון בספר החדש

2012-01-24T22:00:00.000+02:00

החלטתי שבמקביל לכתיבת ועריכת הבלוג אני אכתוב גם ספר מודפס I Google My Mother - Print Version, שיתאר בצורה הומוריסטית ומחויכת, מלאת תיאורים וחוויות את הדמויות המרכזיות בסיפור חיי החל משנת 1961 וכמובן את החיפוש הממושך והמורכב אחר אימי הביולוגית, אלמה עד שמצאתי אותה בשנת 2001. ארבעים שנים של הרפתקה אחת גדולה שהסתיימה כמו בסרט אמריקאי ב- Happy End... (האמנם?). כתיבת ספר אמיתי (בכריכה רכה) היא שונה לעין ערוך מכתיבת בלוג או אתר ומצריכה זמן רב יותר, מחשבה מסודרת ואפס טעויות אותם לא ניתן לתקן כמו בבלוג. בכדי לעורר תשומת ל לספר שאני כותב, בכדי ליצור סקרנות וציפיה אני אקריא קטעים נרחבים מהספר החדש שאני שוקד על כתיבתו כעת, בבלוג האינטרנט שלי מתוך תקווה שאכן אוכל לעורר אצלכם עניין לבאות.

skinny dipping

2012-01-23T17:36:00.000+02:00

To Rony, You are sure to recognize Alma, but just in case...third from left, front row.
I am second from left, second row (chubby Irish girl) Elsa was in the other sixth grade, so no picture of her....

we were all sure that our teacher, Miss Ryder had a crush on the principal, Mr. Carey...he was handsome. I think the bow on Alma's outfit says that she did it herself and probably wouldn't take any help.

The picture of her upside down on her bed reading is a riot! Still haven't found the cheerleading jump picture but thanks to tryng to find it for you. I have read over wonderful notes and reveiwed many pictures from my past! So, thanks for that.

The yearbook note refers to "Indians" and I think that was an episode when a bunch of us went to the Schwarz's summer house in Hanson, MA. We were maybe 14...In the middle of the night we all went skinny dipping and jumped off their raft on the lake in front of the house. We heard noises in the woods and Alma tried to convince us that there were still Indians living on the lake. We were terrified and all ran very quickly back into the house! It was probably a bunch of boys spying on us from the boys' camp nearby!

Penelope Kirk

טיולי אופניים בשלזיה התחתונה, פולין

2012-01-21T15:49:00.000+02:00

במידה ואתם מכורים לרכיבת אופניים ומחפשים מסלולים חדשים ומאתגרים - הפוסט הזה הוא עבורכם. קחו את האופניים (שטח או כביש) וטוסו לפראג. אם תטוסו באל על הובלת האופניים לא תעלה לכם סכום נוסף (נא לבדוק מראש). במרחק 150 ק"מ מפראג נמצאת שלזיה התחתונה שבפולין. הדרך הקצרה והזולה להגיעהיא דרך צ’כיה: נסיעה של שעתיים לערך והגעתם. אפשר גם בטיסה סדירה לקרקוב או לורוצלאב שבפולין,הרחוקים מעט יותר.

שלזיה התחתונה נמצאת בחבל ארץ פולני (שהיה גרמני) וקרובה לגבול צ’כיה. האזור מושלםלטיולי אופניים בנופים ירוקים מרהיבים, שופע מים ומרובה מסלולים מסומנים. שלזיה התחתונה ידועה בזכות שפע אתרי הספא שבה. האזור עשיר מים מינרלים נובעים בעלי סגולות מרפא והטיפולים המוצעים הם מהטובים בעולם. והמחירים? כישראלים תרגישו עשירים של ממש. כאןתמצאו שילוב מנצח של טבע ציורי, אתרי ספא מהמתקדמים בעולם ומחירים של טרום יורו.לפני כשנה צורפה פולין לאיחוד האירופאי, אך טרם שינתה את המטבע, הזלוטה (עד 2007),עובדה המבטיחה מחירים נמוכים מהמחירים בשאר אירופה.

האזור אינו גדול במיוחד ולכן מומלץ לשהות בשני אזורים, בכל פעם בעיירה אחרת, וממנהלצאת לרכיבות. לכל עיירה מרכז הזמנות ומודיעין שיסייע בידכם להזמין חדרים, צימריםובתי מלון: מחירי הלינה מ- 30 שקל ללילה ליחיד בחדר פשוט ונקי ועד כ- 150 שקלליחיד B/B בבתי המלון, כולל שימוש במתקני המלוןוטיפולים.
בקרבת גבול פולין-צ’כיה נמצאת שקלארסקה פורבה SZKLASRSKA POREBA הסמוכה לפארק הלאומי ARKONSKI , שהוכרז על-ידי אונסקו כאתר טבע לשימור. אתהעיירה חוצה נהר KAMIENNEJ.העיירה משמשת כמרכז סקי, ובתום שלטון החורף (בסוף אפריל) מתחילה עונת הרכיבההגדולה.

השבילים לרכיבה מסומנים היטב והמסלולים עוברים בדרכים ציוריות. רק לאורך קטעיםקצרים (ובמעט מסלולים) צריך להשתמש בדרכים סלולות, אבל עוד תגלו שהתנועה רחוקהמלהיות כבדה (בוודאי בימי חול) והנהגים סבלניים ואדיבים מאוד. אתם תרגישו בטוחיםמאוד ולא מנותקים מהטבע. רוב המסלולים טבעתיים ורבים מהם קשורים זהבזה, מה שמקל על בחירת אורך המסלול ודרגת הקושי. בעיירה עצמה חנויות לממכר ציודרכיבה, וכן שירות וטיפולים לפי הצורך, וכמובן מפות. סימון הדרכים, כיוון הנסיעה, מספר הקילומטרים ועוד, מופיעים על שלטי עצים באבנים מסומנות ובתמרורים מיוחדים. כאן תמצאו מגוון מסלולים קצרים, קשים וארוכים – ובעיקר יפים מאוד.

היעד הבא מרוחק כשעה וחצי של נסיעה לכיוון מזרח: פולינצה POLANICA – גם זו עיירת ספא מטופחת להפליא ומקום מוצאמצוין לדווש באזור. 50% משטחה של פולינצה ירוק וההקפדה על איכות הסביבה מן הגבוהותבעולם. במרחק נסיעה קצר נמצא פארק האבנים SZCZELLNIECWIELKI WGORACH CTOLOWYCH. מובטחת לכם רכיבה במקומות מהממים, מבצריםעתיקים, נוף ירוק והמון מים. באזור פולינצה מצויים פארקים נוספים ובכל אחד מספרמסלולים, גם הם ראויים מאוד לדווש. אם תיקחו איתכם ערכת קפה לדרך מובטח לכם בילוי"בבתי קפה" המופלאים של הטבע. בפולינצה (ובכל עירה אחרת כמובן) ניתןלהצטייד בגבינות פולניות משובחות בנקניקים נפלאים (נסו את הגבינות המעושנות שלאנשי ההרים- הגורלים).

בסופו של יום דווש מפרך אין כמו שתיית בירה פולנית מצוינת, טעימה וצוננת, במדרחובהמטופח והפורח לאורכו של הנחל החוצה את פולינצה (5 ש"ח), או אספרסו משובח (3ש"ח). גם כאן כמו בכל עיירות הספא (סיומת ZDROJ משמעה ספא) תיהנו משפע הטיפולים שמציעים בתי המלון. גם אם אינכםנמנים על אורחי המלון תוכלו ליהנות (בהזמנה מראש) מג’קוזי טיפולי, להזיע בסאונה אולהתענג על סדרת מסאז’ים מפנקים (שעת טיפול עולה כ-25 ש"ח). אם נותרו לכם יומיים, מומלץ ביותר לבקר בוורוצלאב, בירת שלזיה התחתונה, כשעה וחצינסיעה ברכב לכיוון צפון. עד כמה שהצירוף עיר ואופניים לא נשמע מזמין ומלהיבבמיוחד, בוורוצלאב זה עובד, ואפילו קוסם.

ורוצלאב התברכה בפארקים שמשתרעים על 35% משטחה ואשר רבים מתושביה הם סטודנטיםצעירים, כך שהרכיבה על אופניים פופולרית ביותר והיא הדרך המקובלת והנוחה לטיילבעיר. הרכיבה בין האתרים השונים נוחה מאוד, למעט העובדה שמומלץ להשאיר נציג שומרבכניסה לאתרים כדי שלא להסתכן בעגמת נפש, גם לא בעיר רגועה ונעימה כמו ורוצלאב. בעיר אתרים יפים במיוחד, מסעדות מעולות במחירים מפתיעים, ואווירה של בילוי תמידי.אם תרצו, גם בסביבתה של ורוצלאב תמצאו עוד מספר רב של מסלולים (טבעתיים) בנוףמישורי.
לסיכום: כל היופי הזה נמצא כשלוש שעות טיסה לפראג (או לקרקוב / ורוצלאב) ועוד כשעתים של נסיעה ליעד.אזור שלזיה התחתונה הוא שילוב מנצח של רכיבה בנופי אירופה ופינוק לגוף ולנפשבמחירים אטרקטיביים במיוחד.

פורסם בגיליון 97 של מגזין אופניים

I know I look like a contorshamish

2011-07-31T15:50:00.000+03:00

I have been searching for things to send you and that explains why I haven't been in touch until now...now that Charlotte has invoked my name. I have found a note from Alma in the back cover of my year book...the reason was that she wasn't in our senior class because her parents made her go to Manter Hall, a prep school in Cambridge. Therefore there is no picture of her in the yearbook.

She stayed in touch even though she wasn’t with us that last year. Also, she lived just up the hill from where I lived, so it was easy to stay connected. I found a class picture from 6th grade that is adorable and I will scan it and send it along with the note from the yearbook.

I have been searching everywhere for a single picture of her doing a cheerleader jump where her feet touch the back of her head. On it she wrote, "I know I look like a contorshamish" It's so cute and I haven't put my hands on it...yet. I'll keep looking.

Reading about your search for her and your ultimate success was so touching. I can just picture her staring at your ears and making that crack to her only son! She was unique. I clearly remember her sitting on her bed with her dog both of them eating out of the same dish...macaroni and cheese or something like that. I must have looked a bit put off because she announced, "don't you know dogs have cleaner mouths than people?" I hadn't, and I valued that bit of information!

So many times over the years when we have done reunions I have tried to get her to come, but I was always told that she wanted no contact. We all tried to respect that, but I for one felt cheated out of continuing a nice friendship into old age...a spot where we most definitely are now. I'm sorry she died but am thrilled that you and she were able to connect...and the grandchildren and your wonderful parents too. What a story.

Penny Kirk-Scheideler

אמא... תכירי את אמא

2011-07-31T12:15:00.000+03:00

הגורל, או שמא החיים יוצרים מפגשים מרתקים, במיוחד כאשר מדובר באנשים לא שגרתיים. שתי נשים זרות זו לזו נפגשות בזכות החלטה גורלית המקשרת ביניהן. האחת נערה - אישה מארה"ב המחליטה לאחר מחשבה ארוכה לותר על התינוק שילדה מפחד מהעתיד הלא נודע ומאחר ולא רצתה להיות אמא חד הורית בחברה מנוכרת. השניה אישה אמיצה שנולדה וגדלה בירושלים, נחושה להיות אמא בכל מחיר ולא מוותרת על התקווה. בתווך תינוק הזקוק לחום ואהבה, המופרד מאימו הביולוגית שהספיקה להניק אותו לאחר לידתו, גדל במשך מספר שבועות ללא אם בבית תינוקות של ויצ"ו ומזלו שפר עליו כאשר נמסר לאישה שרצתה אותו יותר מכל. שתי נשים זרות ושונות זו מזו, אשר חוו מדי יום תחושות ורגשות עזים של אבדן מאחד ואושר גדול מחד, מודעות לקיומה האחת של האחרת ועם מכנה משותף והוא אני. הגורל או שמא החיים יצרו עבורי הזדמנות למפגש מיוחד. החלטתי להציג את אמא שלי (1) בפני אמא שלי (2). מוזר? לא הגיוני? לא מעשי? אבל אצלי זה ברור ואפשרי . היה לי הזכות וההזדמנות להפגיש בין אלמה למונה. שתי האמהות שלי, האחת ביולוגית והשנייה האמיתית, זאת שילדה אותי ומתיסרת וזאת שגידלה אותי ואוהבת.

אמא (1)... תכירי את אמא (2)...

מונה הלכה לעולמה שבוע לפני חג פסח של שנת 1986, אלמה נפטרה שבוע לאחר חג סוכות של שנת 2011. שתי האימהות שלי חלו ומתו מסרטן לאחר שהתמודדו עם המחלה בגבורה ובדרכן היחודית. מונה בנחישות ובסבל רב ועצור תוך שהיא עוטפת את כולם באהבה רבה. אלמה בפרישות ובחיים אלטרנטיביים הכוללים מדיטציה ותזונה אורגנית וטבעית.
השנה אומר 'קדיש' על שתי נשים יקרות ומיוחדות שהיו האמהות שלי. באוקטובר אטוס צפונה לפולין ואומר 'קדיש' על קברה של אלמה ובאפריל ארד דרומה לבאר שבע לומר 'קדיש' על קברה של מונה.

מונה נפטרה שנים רבות לפני שהחלטתי לפגוש את אלמה ולכן לא הכירה או פגשה אותה. היא ידעה על אלמה פרטים בודדים ואת סיפור קורותיה באופן כללי. לאלמה הייתה פינה חמה בלב למונה. היא שמעה ממני סיפורים ותיאורים על מונה וראתה תמונות רבות שללה בהם היא מצולמת לבד ועם המשפחה. בעזרת התמונות הללו, שאת רובם צילם אבא יוסי, אלמה למדה להכיר את מונה ואף ציינה בפני בכמה הזדמנויות את העובדה המשתקפת מהתמונות שמונה היתה אישה אופנתית שהקפידה מאוד על הופעתה החיצונית והתלבשה באלגנטיות מרשימה. לראשה חבשה כובע נאה שתמיד תאם למצב רוחה, ללבושה ולמזג האוויר ששרר אותו היום. תמונות מסוימות מלוות אותי מזה שנים בהם נראתה מונה כנסיכה שאינה שייכת לתפאורה המצולמת סביבה. התמונות מירושלים העתיקה, בית לחם, ברכות המלך שלמה, בית ינאי וראש הנקרה הם תיעוד נדיר ואיכותי של אישה, אמא ואדם מיוחד ויוצא דופן הן בלבוש והן במראה. גם עמידה הזקופה והתמירה למרות שקומתה לא הייתה גבוהה בלטו מתוך התמונות ונתנו לי תמיד סיבה לשמחה וגאווה במיוחד כאשר הראתי את התמונות לאלמה.

אמא מונה בצעירותה. תמיד מטופחת, יפה ואלגנטית, בשיא האופנה.

התמונות הצהיבו ודהו במהלך השנים אבל נשארו חרוטות בלב ובתודעה. לעיתים שאני עובר באותם המקומות הללו ואני מצליב בדמיוני את העבר עם ההווה, המציאות עם הדמיון ומונה כמאחדת בין התקופות ובין עשרות השנים, והיא עולה בעיני רוחני בשכבה נפרדת כאילו הייתה חיה ונושמת אמיתית וקרובה מתמיד.
מכל האפשרויות הרבות שהצעתי לאלמה לעשות ביום הראשון לביקורה האחרון בישראל, היא בחרה לנסוע ביחד איתי לבאר שבע ולפקוד את קברה של מונה. היא רצתה למשש את המילים החרוטות על המצבה, מילים מתוך שירתה של המשוררת רחל שמונה אהבה, מילים שאמרו רבות עבורנו לאחר לכתה. בנוסף הביאה אלמה במיוחד לאירוע קופסת עץ קטנה אותה רכשה בבורמה. קופסה שבתוכה קלף עם ברכה ואהבה אותם הטמינה אלמה בזהירות באדמה שליד קברה של מונה. היא נשאה תפילה ארוכה בעת שחיבקה את המצבה... עמוק מתוך ליבה ואני ניגבתי דמעה קטנה. כך עמדו מספר דקות, איש איש עם מחשבותיו כשאני מנסה לתפוס, לחוש ולהבין את ההרגשה והמשמעות שלהיות כל כך צמוד וקרוב לשתי אמהות, כל כך קרובות וכל כך שונות.

Without a map by Meredith Hall

לפני טיסתה לישראל רכשה אלמה ספר חדש שהומלץ עבורה על ידי אחד מידידה הרבים שגרו לידה במיין. שם הספר "Without a map" מאת הסופרת Meredith Hall המתגוררת באורח פלא בסמוך למקום מגוריה האחרונים של אלמה בארה"ב. הספר מתאר סיפור אימוץ וגילו מחדש של אם את בנה, סיפור הדומה להפליא לסיפור שלי ושל אלמה.
במהלך אותו היום ובמיוחד בנסיעה דרומה לבאר שבע שמעה אותי אלמה מספר לאנשים רבים איתם דיברתי שאני 'לוקח את אמא שלי לפגוש את אמא שלי...'. זה עשה עליה רושם עז והיא כנראה חשבה על כך רבות. לכן מה הייתה הפתעתה שבאותו הערב כאשר המשיכה לקרוא בספר החדש, היא נתקלה בפסקה שכאילו נלקחה מהחוויה הפרטית שלה מהביקור באותו היום בבאר שבע.

Alma wrote:
" A day before the fight to Israel friends tell me about the book "Without a Map" by Meredith Hall (a memoir)---- the loss of her son to adoption, their reunion 21 years later. When the biological mother and the adoption mothers meet for the first tine, the son Paul says "Hello, I'd like you to meet my mother Ruth. I'd like you to meet my mother Meredith. Jesus, whoever says that in their lives?"… With joy and astonishment.
Today Rony and I drive to Be'er Sheva to the grave of Mona, his adopted mother. She collected little boxes. I bought one for her in Burma. We've never met. Today on the phone and to people we meet, Rony sings "I am going to meet my mother with my mother." He asks me "Who else can say that?"
Tonight he works on the lap top, I read the book—and there is Paul's same experience. Rony is astonished, joyed—and wants me to tell him about Paul's same experience. Paul and Meredith Coincidently live near me in Main. Guess what…"

You know how it is with a dog

2011-07-30T22:00:00.000+03:00

Dear RonSon...

I just spoke with Hagget Kaufman / if you pronounce it like in Yiddish not German... like ooy vey. coil.. you will know who she is. Webtrack. Art. She wored with you for these companies. She is the daughter of Yona's David, born on Zikim... so Ora the nurse allready knows. I just wrote Ora that we will delightfully come to Zikim.

It is an inner storm to keep a course through the joy of you and your!s appearing in my life and now the death of Homer. As the myth of children being raised by wolves... "those" closeth to me have been dogs. Soit is a big death. And as you know special this Homer.

He had the most beautiful funeral. He was laid out on a white clothe right as you come in the door of the bigger uper house to the left. On a stool a large Buddha, flowers, candle, insence and prayer wheel.

All the children brought bunches of flowers, now mostly pink flox and red dalias... layed out in a circle around him.

He wore his coller with his name tag., and there was his first collar his eating bowl and his water bowl. We burried these with him, so he went to his grave like an Egyptian Pharoh with all his possession, or like a Buddhist monk with his eating bowls and robes. Just these.

Twelve children sat around him on the floor, batting his body, and being like children with Homer and eachother. Some helped in the kitchen. the grave was dug down the road after the garden with the wooden fance under two birch trees by the road on the right. Bartek and Darek dug the hole. Jola the mother of the kods lived here came, Andrzej the art teacher whow you met at his house, and others, nearly twenty.

Four strong men carried the four corners of the material with Homer and the kods and adults came after helter skelter with candles that kept going out and flowers. We stood around the hole where Homer was put with his head toward the house. He was very beautiful in death and smelled his wonderful smell. We thought we could see him still breathing. And we sang a Hidu pretty chant 5 times for the letters in his name. Also two dogs came.

Then everyone threw in some dirt. if they wanted said about Homer...

I spoke for Homer thanking everyone and praising such a fine funeral.

And the kids filled in the hole and we all sat around in the grass shooing away misquitos, cookies and tea and slecial holy water from an 800 year old well at a shrine called St Anns.

Later Darek with Daniel and Piotr beautifiel, the grave, got more dirt. neighbors came by and other dogs. with Darek's Asia who is an artist who told me about graphic dezza.. went to the River told me not to look and made a very wonderful grave sight. They placed rocks in the shape of a paw at one end and a special head stone with the flowers in a ring around. Todat Piotr will carve HOMER in wood to glue on the stone and Darek is Building steps for me to get up to the grave.

Abright half moon low in the sky over the mountains to the South, in a mist sited over the head stone of Homer's grave in the dusk.

Today I will sit with You and Yours and Homer. You know how it is with a dog.

My love -

Alma

מרי ויגמן, וקטע השני בספר החדש של רוני אפשטין

2011-07-30T00:00:00.000+03:00

הקטע השני בספר החדש של רוני אפשטין מתאר את הפגישה בין אלמה לקורט דקות ספורות לפני תחילתה של שנת 1961 שהתרחשה בדירתה הקטנה בברלין. אלמה זכתה בקורט ללילה אחד לאחר "שניצחה בהגרלה". כל זאת התרחש בסטודיו למחול של הרקדנית הגרמניה המפורסמת מרי ויגמן - Mary Wigman [+] [++] [+++], אחת מחלוצות המחול המודרני בעולם. הסטודיו הקטן והמפורסם שכן בברלין המערבית בכתובת: 35 Rheinbabben Allee [+] שבה אלמה למדה מחול מודרני והיה קרוב לדירתה הקטנה.

" אם הייתי יכולה להסביר עבודתי במילים, לא הייתי צריכה לרקוד" (מרי ויגמן)

מרי ויגמן היא חלוצת המחול המודרני הגרמני. נולדה בהאנובר שם למדה בבי"ס פרטי וכן לימודי פסנתר בקונסרבטוריון. הוריה שהתנגדו לקריירה מוסיקלית, גרמו לה לצאת למסע לחיפוש עצמי אשר הגיע אל קיצו כאשר צפתה במופעים של תלמידיו של דלקרוז, אז התעורר בה הרצון לרקוד. ב 1910 כאשר היא בת עשרים וארבע וללא רקע במחול, מצטרפת ויגמן לביה"ס של דלקרוז בהלראו שנפתח באותה השנה. ויגמן למדה שנתיים בביה"ס של דלקרוז ושם קיבלה את תעודת ההוראה בשיטת ה"יוריתמיקס" , אותה פיתח דלקרוז. החוויה בביה"ס של דלקרוז הייתה חשיפתה הראשונה של ויגמן למחול שיכול להיות משוחרר מצעדים קבועים ומסורתיים.

The German dancer, choreographer, and teacher
Mary Wigman (1886-1973) is considered one
of the founders of the modern dance movement.

בניגוד למצבה האמנותי בגרמניה, היוו שנות השלושים את פריחתה האמנותית של ויגמן בארה"ב, שם לא יכול היה הקהל להבחין בשינויים הרבים שעברה עבודתה בעשור הקודם. ויגמן ערכה שלושה סיורים מוצלחים בארה"ב בין 1930-1933, בהם הופיעה בין היתר עם עבודותיה "Shifting Landscape" "Witch Dance" ו "Monotony Whirl" , עבודות שהתקבלו ע"י המבקרים בהתלהבות רבה. בארה"ב נתפסה ויגמן כמחוללת מהפכת המחול המודרני וכמייצגת את העיקרון האידיאולוגי של ריקוד כאמנות אבסולוטית. הצלחתה שם הייתה כה רבה עד כי האסיסטנטית של ויגמן, הניה הולם, נשארה בניו יורק על מנת לייסד שם שלוחה של ביה"ס של ויגמן עבור רקדנים אמריקאים.

אחרי המלחמה היא חוזרת לקחת חלק פעיל רק לקראת שנות השבעים עם התגבשותו של סגנון חדש "תיאטרון-מחול" שפותח ע"י שרידים של המחול האקספרסיוניסטי הגרמני של שנות העשרים. ויגמן ובני דורה, שהיו שותפים לפיתוחו של זרם "מחול ההבעה" חלקו ערכים זהים רבים ביניהם, למרות זאת, נראה כי עבודתה של ויגמן הייתה משמעותית יותר משל רבים אחרים, והיא הצליחה להגיע לשיאים גבוהים של הגשמת חזונה תוך הבאה של המחול לכדי אמנות עצמאית המבטאת בצורה חזקה את תחושותיו ונוכחותו של הרקדן.

Mary Wigman Studio at 35 Rheinbabben Allee,
Wast Berlin, Germany

מדיטציה. טכניקה שהייתה בעבור ויגמן דרך להתקרבות והבנה מעמיקה של דמות או דימוי. השימוש במדיטציה היה במשותף עם הרקדנים תוך כדי התהליך היצירתי, כדוגמת דרך יצירת העבודה "Totenmal" בה ישבה ויגמן עם הרקדניות כשהן אוחזות בדמויות המסכות אותן הן מביעות. הן נעצו מבטיהן משך דקות ארוכות במסכות לצלילי הגונג ולמחרת עטו את המסכות על פניהן וצפו בדמויות בריכוז, עד שהחל להיווצר חיבור עמוק בין הרקדנית לדימוי.

בולטים תחומים רבים בהם חדשנותה ופריצת הדרך שהביאה עמה ויגמן ניכרת. מתוך כל אלו, חשוב לציין פעם נוספת את תרומתה האדירה של ויגמן בכך שנתנה את הלגיטימציה לכל סוגי התנועה האפשריים. בכך שהפכה את סדר היצירה מבפנים החוצה, פרצה מרי ויגמן דרך לגילוי עתידי של גבולות חדשים לתנועה האנושית, גבולות שנבחנים שוב ושוב עד היום.

מצא את אמו הביולוגית דרך גוגל

2011-07-29T00:58:00.002+03:00

איש ההייטק רוני אפשטיין כבר שכר חוקר פרטי והאקר, אבל לא ציפה שדווקא דרך חיפוש בגוגל הוא יצליח לאתר את אמו הביולוגית בפולין. בראיון לערוץ 10 'בתוכנית הבוקר של אורלי וגיא' הוא מספר על החיים כבן מאומץ, על המסע האישי בעקבות האם ועל הפגישה המרגשת.

השאלה הראשונה שהיא שאלה אותי היא מאיפה קיבלתי את האוזניים האלה

רוני אפשטיין מצא את אמו הביולוגית, אלמה, דרך מנוע החיפוש גוגל. "לא האמנתי שבטכנולוגיה הפשוטה שהכי קרובה אליי אמצא את אמא שלי", אומר איש ההייטק.
אלמה, אזרחית אמריקנית, הגיעה לקיבוץ זיקים כדי ללדת את רוני בארץ, בתום מסע הרפתקאות אחרות. כשהיא עזבה, היא לא הותירה שום מכתב אחריה והוא נשלח לאימוץ. "בתיק האימוץ היה פשוט דף לבן ריק", הוא מספר.
כדי לאתר את אמו, שכר רוני חוקר פרטי בארצות הברית, כמו גם האקר, שניסה לאתר את אמו. התברר לו כי אלמה שינתה את שמה, אך ההאקר הצליח להיכנס למאגר משרד התחבורה האמריקני ואיתר את רישיונה, שנותר עם שמה הקודם.
אך גם זה לא עזר לאתר את עלמה. כשלרוני התברר שאמו נמצאת דווקא בפולין ומתעסקת בתחום המדיטציה, הוא עשה חיפוש בגוגל ואיתר את הכתובת שלה. רוני מספר כי הפגישה המחודשת עם אמו הביולוגית הייתה מרגשת. "השאלה הראשונה שהיא שאלה אותי היא מאיפה קיבלתי את האוזניים האלה", הוא נזכר ואומר כי אינו כועס על אמו.

חלק א' של הראיון עם רוני אפשטין בתוכנית הבוקר של אורלי וגיא

חלק ב' של הראיון עם רוני אפשטין בתוכנית הבוקר של אורלי וגיא

He made me chase after a camel

2011-07-28T22:30:00.000+03:00

Rony, You...

This photo was taken probably a week after you were born.

Eddie, my father, your grandfather took it... and I can imagine it was not happy occassion, because he always made us upset when he wanted to take a picture. there is another photo somewhere before you were born when near the Dead Sea he made me chase after a camel to take a picture with it. He did not believe in taking pictures without people, and him of someone else close, in it.

I look pretty together in the picture, like I could take on the whole ocean, but I am falling apart inside and probably not happy that he is around. He thought it is proper that I be made to feel guilty, but at the same time he was doing the same thing, and with a non Jewish woman. He had just been divorced and just having heart trouble. About 8 months later he had one of the first in the USA Pace Makers put into his chest. Then it was a tremendous operation.

This picture is also the begining of a long inner emotional journey for me, which I spoke to you about.

But look how lovely everything looks in the picture, and the realisty was so different.

Ah, so. Don!t forget to send me pictures !!!!

Happy Day -

Love -

Mom

תיבת נח

2011-07-28T17:13:00.002+03:00

שכבתי במיטה והסתכלתי למעלה. ראיתי ממש מעלי שממית קטנה הולכת על התקרה. נזכרתי שבילדותי נהגתי לתפוס שממיות ולחלץ מהם את הזנב ואז במשך שניות ארוכות הזנב שנותר ללא גוף היה ממשיך להתפתל ולהתפתל מול עיני המשתהות. קמתי ועליתי על המיטה וניסיתי לתפוס את השממית. אני נמוכה מידי ולא מצליחה להזדקף בגלל הכאב בשיפולי הבטן. אני בת עשרים. אתמול ילדתי את יורה והבוקר הנקתי אותו בפעם הראשונה. הוא תינוק נהדר וחבל לי שאני מוותרת עליו. חשבתי כל הלילה מה לעשות איתו ומה יגידו בבית שאחזור עם תינוק. לא זה לא יקרה אני לא אדפוק לי את החיים ואת הקריירה בגלל תינוק אפילו שהוא כזה מקסים. תהיה לו אמא אמיתית וגם אבא, מה יצא לו איתי.

האיש מהבנק המליץ לי להתחיל ולחסוך ושם מטבע של לירה בתיבה

באותו בוקר התעוררתי מוקדם. אולי בגלל אור השמש שחדר מבעד לתריס השבור או בגלל הציר הראשון שהיכה בי ללא אזהרה מוקדמת. הייתי מופתעת. לא התכוננתי לכאב שכזה. החלטתי שלא להילחץ. ירדתי לאט מהמיטה. זה היה די קשה במצבי, אישה קטנה עם בטן כזאת גדולה. רחצתי פנים והסתרקתי במסרק הלבן שנמצא אצלי כבר הרבה שנים. המסרק הזכיר לי את בוסטון, את המיטה שלי ואת החדר החשוך שממנו נפרדתי בעודי נערה, שאליו כנראה לא אחזור.

עמדתי יחפה באמצע החדר הקטן שבאמצע הצריף הישן שהיה ביתי בחודשים האחרונים. או שהצריף רעד או שכאב נוסף טלטל והקפיץ אותי . נוזל שקוף ובו כתמי דם החליק במורד הרגל עד לרצפה. עמדתי והסתכלתי על השלולית ההולכת וגדלה. הלב שלי החל לפעום בחוזקה, לא מפחד וחשש אלה דוקא מהתרגשות ומהתלהבות לנוכח מחשבה מסעירה שעברה בראשי ושינתה לחלוטין את מצבי. הינה אני Alma עומדת במרכז החדר, בתוך שלולית שמקורה מגופי, צירי לידה אוחזים בי וכל מה שיש לי לחשוב עליו הוא כוריאוגרפיה חדשה פרי המצאתי ועל 'ריקוד לידה' שעלה המוחי.

ריקוד לידה שעלה במוחי

במצבים מלחיצים ומסובכים אני בורחת במחשבות לריקוד ולמחול. הלב והדמיון האומנותי שלי יוצרים בראשי דימויים של תנועות וצלילים אשר מסיטים את המחשבות שלי לעולם של תנועה, זרימה ואנרגיה. זה בדיוק מה שקרה לי עכשיו והגוף הכבד שלי הנטוע באמצע הצריף החל לנוע בקלילות ולרחף לכל צלילי תופי דג'מבה אפריקאיים דמיוניים.

הייתי שקועה במחול נמרץ וקצבי שמסביבי מתופפים אפריקאיים נמרצים ופראיים עד שכאב חדש, חזק מקודמיו הפיל אותי למיטה. התנועה והצלילים פסקו באחת וחזרתי להכרה ולשקט של הבוקר שכל כך אהבתי בקיבוץ. אני חושבת ששמעתי ציוץ של צופית הדבש, ציוץ מוכר וממכר שליווה אותי בכל בוקר ובכל השכמה מאז הגעתי לקיבוץ בחורף של שנת 1961.

הבנתי שאני עומדת ללדת ורציתי שהלידה תעבור בשלום. החלטתי להתנקות ולהתייפות לפני שאצעד למרפאה שבקצה השני של הקיבוץ.

אפילו החלפתי שמלה ולקחתי את התיק הקטן ואת המסרק הלבן. לא היו לי הרבה חפצים ואת רובם נתתי כבר מזמן לחברות החדשות שהכרתי בזיקים.

פתחתי את הדלת והשמש סנוורה אותי ומייד הכה בי עוד ציר. השילוב של אור השמש המסנוור והכאב העולה מהירכיים ועד לצוואר הזכיר לי את סיפור הבריאה ואת הציורים המיוחדים שהיו בספר שאהבתי בילדותי. כשהבנתי שאלוהים לא בסביבה התחלתי ללכת לאט, עדיין מסוחררת מהכאב, מהריקוד ומהאור המסנוור. פניתי ימינה לכיוון שביל העפר הארוך המסתיים בקצה הקיבוץ.

צעדתי מספר דקות והגעתי לאזור בתי הילדים. הרגשתי פתאום קלילה וחזקה אולי בגלל שהתחיל לרדת גשם.

גשם? באמצע ספטמבר? לא הספקתי להרהר בכך שעה שקבוצת ילדים קטנים בני שלוש וארבע הגיחו בפתאומיות מהדלת ובצווחות שמחה החלו לקפץ ולהשתולל בעודם שרים וצועקים "היורה! היורה! היורה! היורה!!!" וחוזר חלילה.

ילדי הגן בכובע טמבל

הילדים היו כמעט ערומים וחבשו לראשם מן כיסוי ראש שעד היום אני מנסה להבין מה זה היה בדיוק ומי נתן להם את הדבר המצחיק הזה.

עמדתי נפעמת ונסערת מריקוד הגשם הספונטאני של הילדים שבאורך פלא היה דומה לריקוד הלידה שרקדתי בדמיוני רק לפני כמה רגעים. אפילו טיפות הגשם הגדולות והכבדות שנתחו בעוז על האדמה הזכירו לי את תופי הד'גמבה שהדהדו באוזני בחדרי בצריף הישן.

האם זה נס? האם זה חלום?, כך חשבתי ומיד הפסיק הגשם ונחמה הגננת הזעיקה את הילדים פנימה שהפסיקו באחת את ריקוד הגשם הנפלא. נותרתי לבד במרכז הקיבוץ ואין איש מסביבי. ריח הגשם והאדמה שכה מיוחדים לישראל עלה באפי אבל לפני שיכולתי להתבשם בו התחיל עוד ציר שהחזיר אותי למציאות והחיש את צעדי לעבר המרפאה.

באותו היום חל ערב יום כיפור ואפילו בקיבוץ של השומר הצעיר הייתה מעין תכונה של חג. דלת המרפאה הייתה פתוחה וראיתי את אורה, אחות הקיבוץ פושטת את החלוק הלבן.

לא כל כך מהר" אמרתי לה והיא מיד ניגשה לעברי ועזרה לי לשבת על כסא העץ הגדול. הכסא היה גדול וכבד היה אימת הקיבוץ. על הכסא הזה ישבו יום יום החולים אשר נזקקו לטיפול של האחות אורה שלא תמיד היה נעים.

הכסא היה גדול למידותיי והזכיר לי את הגינקולוג הגרמני שאצלו בקרתי לפני שישה חודשים בברלין הקרה שאישר את חששותיי שאני בהריון.

אורה הגישה לי מים מהברז שטעמם ערב לי והשקיטו את צימאוני. מייד ביקשתי עוד כוס ועוד כוס ורק בכוס הרביעית הרגשתי שוב רעננה.

אורה בדקה לי את לחץ הדם ואת הדופק ופסקה בהחלטיות שצריך ל'ארגן הסעה'.

באותם ימים בקיבוץ האמירה 'לארגן הסעה' נאמר רק במקרים קיצוניים וחייב את מעורבותם של גורמים רבים. מאחר ולאורה לא היה טלפון היא רצה אל אופניה הישנים, הרימה אותם למצב מאוזן, רצה קלות ואז קפצה על הכסא והחלה בדהרה על השביל שכבר היה יבש מהגשם. היא מיהרה להגיע לפרץ מזכיר הקיבוץ שרק לו הייתה את הזכות לבקש מאפרים האקונומיסט שיבקש מאורי מרכז המשק את מפתחות הטנדר של יהודה.

'כרמל דוכס' 1300 סמ"ק

ואכן כך היה. שרשרת הפיקוד של קיבוץ זיקים תפקדה וכעבור זמן לא רב הופיע הטנדר הישן מעלה ענן אבק וראשו של פרץ מציץ מהחלון. הוא נראה נרגש, לא כל יום הוא זוכה להסיע יולדת ובטח לא יולדת שהיא אזרחית אמריקאית שהגיע לקיבוץ רק לפני חצי שנה.

"את התיק והמסרק" צעקתי לאורה שמיד חזרה למרפאה והביאה את מה ששכחתי. התיישבנו שנינו ליד פרץ על המושב הקדמי ואורה נאלצה לדחף אותי פנימה שגם לה יהיה מקום. המושב היה דביק ופרץ התנצל והסביר שקודם להסעת היולדת, הטנדר היה המשימה חשובה להעברת מיץ פטל מהמטבח לגני הילדים לקראת ארוחת העשר.

מיץ פטל, מי שפיר, זיעה וידה של אורה שמלטפת את ידי. כך עברה הנסיעה עד ליציאה מהקיבוץ. לאורך כל הדרך כל עוברי האורח בירך אותנו לשלום והוסיף באנגלית עילגת Good Luck. פרץ דיבר איתי תמיד באנגלית במבטא לונדוני כבד לונדוני שהזכיר לי את הדוד Joe שגם הוא נולד בבירת הממלכה.

מה פרץ אמר אני לא זוכרת מה שכן הצירים, שמשום מה נעלמו בתחילת הנסיעה, חזרו בדיוק כאשר פנינו שמאלה לכיוון אשקלון.

רוח של סוף הקיץ פיזרה את השער שלי ושל אורה שישבה בסמוך לחלון. היו מקרים שקצוות השיער של שנינו חברו לצמה משותפת שנפרמה במשב הרוח הבא. סנוניות חלפו בטיסה נמוכה מסביב לטנדר שבאורח פלא היה היחידי על הכביש.

שמעתי את פרץ שואל את אורה בעברית "האם הכול בסדר עם Alma" ושהיא ענתה שכן הוא עצר את הטנדר בצד הכביש וקטף לנו סביונים צהובים.

בכניסה לאשקלון עמדו בצד הכביש אנשים לבושי שחורים, חרדים, שהמתינו להסעה. מאחר והטנדר נסע לאט יכולתי לראות ולחוש את מבטיהם של הנשים שביניהם אשר נעצו בי מבט שביטאה סלידה ואחווה כאחד.

לאורך כל הרחוב הראשי של אשקלון בואכה בית החולים ברזילי אצו רצו אנשים לקראת החג. פתאום נופף אחד מהם אלינו לשלום ופרץ עצר לכבודו את הטנדר. היה זה אלי התימני הצעיר ששמר על הפרדסים של הקיבוץ ולכבוד החג קיבל יום חופש. אלי הכיר אותי כמובן ולחץ לי את היד בחום. "שיהיה לך בהצלחה" הוא אמר ואורה תרגמה זאת עבורי. "תחזירי את התינוק לקיבוץ" הוא הוסיף ואורה נאלצה לתרגם גם את המשפט הנ"ל. אורה ופרץ הסתכלו עלי מבוהלים מחכים לתגובתי הכועסת אבל אני כבר הייתי שרויה במצב טרום לידה בדיוק כמו הלביאה שראיתי בסרט בילדותי.

פרף הביא אותנו עד לפתחו של חדר המיון וסב לאחור לחנות את הטנדר במגרש הסמוך. נכנסו פנימה. כולם הביטו בנו ועקבו אחרינו בעיניהם שעה שנגשנו, אני, ואורה המחבקת אותי, לאחות הראשית שקידמה את פנינו.

"קיבוצניקיות"? היא קראה בחצי שאלה חצי תשובה, אתכם אני הכי אוהבת היא פסקה, ואורה תרגמה. נכנסנו פנימה והאנשים שקודם הביטו בנו בסקרנות יתרה, חזרו לעיסוקיהם שהיו בעיקר המתנה.

האחות הראשית ששמה היה רותי בן חמו הושיבה אותי ברכות על מיטת הברזל היחידה שהייתה פנויה ומייד הסיטה את הוילון.

שוב החלו צירים שגרמו לאורה לחוש ולחפש את הרופא שהיה אמור לבדוק אותי כבר לפני שעה. כאשר הוא הגיע הופיע גם פרץ שגרם לרופא לחשוב שמדובר בבעלי.

הוא פנה לפרץ וביקש 'מהבעל' לחכות בחוץ. הייתה לפרץ חוכמת חיים והוא לא טרח להסביר לרופא שהוא בעצם מזכיר הקיבוץ...והנהג.

בעודו בודק אותי שאל הרופא את אורה מספר שאלות שאת פשרם לא הבנתי. הוא בדק אותי מכף רגל ועד ראש וקבע שיש להעביר אותי בדחיפות לחדר הלידה.

הוא פקד על האחות שנכנסה לא להקים אותי מהמיטה. האחות החלה לדחוף את המיטה שהייתה מצוידת בגלגלים ישנים שחרקו והשמיעו רעש וצלצול משונה אשר גרם לכל האנשים הממתינים לשוב ולהביט בנו בפעם השנייה.

המסע לחדר הלידה כלל מספר עצירות במספר תחנות בהם טיפלה וסעדה האחות מספר לא מועט של חולים. האחות הייתה נמרצת וזריזה והיא אפילו הספיקה לפטפט באמצע הדרך עם אחות נוספת שכנראה הייתה חברתה. שתיהן ראו צורך ללטף את זרועותיי החשופות יתכן שחשבו שזה ירגיע אותי. תוך כדי ליטוף ספרו האחיות/חברות זו לזו דבר מה חשוב בעברית עם עין ועם ריש.

נפרדנו מפרץ שנתן לאורה קצת כסף לחזור לקיבוץ עם האוטובוס האחרון, ועוד כמה לירות Just in case. פרץ הטוב נפרד ממני בלחיצת יד אמיצה כיאה לג'נטלמן בריטי. לא שכחתי לו כיצד הוא דאג לי בחודשי הלידה הראשונים ודאג שאקבל 'דיאטת הריון' שהייתה שמורה רק לחברות קיבוץ הרות וכללה חזה עוף, פרי וירק לחיזוק הגוף והנפש. בקיבוץ של אז נחשבה 'דיאטת הריון' למותרות ועצם העובדה שמתנדבת זוכה לקבל 'דיאטת הריון' היה פרי מאמציו של פרץ שהיה צריך לגייס את יכולת השכנוע שלו באספת החברים שדנה בכך.

בסוף המסע שארך כנצח בו אני לופתת את סורגי המיטה בכל פעם שהכאב פילח אותי, הגענו לכניסה לחדר הלידה. דלת כפולה שבמרכזה שני חלונות עגולים עצרה מבעדנו להמשיך, למרות ניסיונותיה של האחות לפתוח את הדלת בעזרת דחיפת המיטה בחוזקה כנגד הדלת.

"תפתחו" האחות צעקה, צעקה שהפתיעה את כולנו ונדמה לי שגם את התינוק שבבטני שזז מצד לצד. פתאום נזכרתי שלא הרגשתי את התינוק כבר כמה ימים. נלחצתי, אולי קרה לו משהו... לימים התברר לי שהתינוק פשוט התהפך וראשו נמצא בתעלת הלידה.

לאחר מספר צעקות מחרישות אוזניים נפתחה הדלת ואחות נוספת משכה את המיטה, אותי ואת אורה פנימה כאילו היינו כביסה אותה מוצאים מפתח המכונה.

האחות שבקדמת המיטה זאת שהסיע אותנו עד הלום העבירה פיקוד לאחות שמשכה אותנו פנימה ושניהם ביחד הפנו שאלות לאורה שהלכו והתגברו לאור העובדה שלאורה לא היו תשובות מספקות.

לימים התברר לי שהם פשוט חקרו אותה למוצאי ונדהמו לנוכח סיפורי. נערה אישה צעירה ללא בעל וללא משפחה שמחכה לבדה ללידה בכזאת קורת רוח, ובכזאת גבורה.

המשכתי ללפות את סורגי הברזל של המיטה מבלי להשמיע קול או צעקה והרגשתי כאבים עזים חום ומחנק. גם הלביאה מהסרט של ילדותי התנשפה ונאנחה אבל להבדיל ממני גם ליקקה את עצמה.

האחות החדשה והנמרצת הציגה את עצמה ואמרה בעברית המיועדת לעולים חדשים "שלום אני ליאורה, אני טוב לך" תוך כדי תנועות ידיים נמרצות האמורות לעזור לי לפרש את הנאמר. I am Alma thank you" אמרתי בחזרה לאחות החביבה ומיד נאנחתי מהכאב עצום שהכה בי מחדש.

ניסתי לחשוב על תהליך הלידה אבל בכך פעם שהתעמקתי בו ובתוצאותיו קטעתי את חוט המחשבה בכדי לא להתמודד עם התובנות. עכשיו כבר הייתי לבושה בחלוק ירוק לבן של בית החולים ואורה סגרה לי את הכפתורים מאחורה. עברתי לחדר חדש שהיו בו שתי מיטות ושולחן קטן ביניהם. עגלה עמוסה ציוד רפואי, תחבושות, צנצנות וקערות עמדה בצד ולידה מכשיר רפואי שאת טיבו לא הכרתי.

הייתי עייפה ותשושה והרגשתי שגם מצבה של אורה דומה. זירזתי אותה ללכת ובשלב מסוים הצלחתי. התחבקנו והתנשקנו ואורה לחצה לי את היד ואמרה "Alma be strong and dot give up…". הבנתי למה היא התכוונה אבל אני כבר החלטתי.

תכונת החג הורגשה אפילו בחדר הקטן ומספר הנכנסים פחת. במשך שנים הרגלתי את עצמי להתמודד עם כאב ועכשיו ניצלתי את אותם יכולות להתמודד עם הכאב הפיסי שהיה בעיצומו ועם הכאב הנפשי שהחל להפציע.

מיקדתי את מבטי לנקודה מרוחקת מבעד לחלון והתבוננתי בשינויים שהתרחשו באותה כתוצאה משינויי האור. בבת אחת אור היום כבה והחלון הפך לכתם שחור שרק רוח חרישית מעידה על מקום הימצאו.

לעת ערב האחות ליאורה נכנסה ויצאה מהחדר בערך כל חמש דקות שהיא בודקת את החלק התחתון של גופי, זה שמתחת לחלוק בכדי לאמוד את 'גודל הפתיחה' כדברה.

הציפורניים שלי שננעצו כל הזמן בסורגי המיטה כבר חרצו סימנים בצבע הלבן ויכולתי לראות את המתכת החשופה מבעד לשכבת הצבע שאותה קלפתי בהתאם לעוצמת הכאב. בשעה שיהודים רבים ברחבי ישראל היו באמצע תפילת 'כל נדרי' אני התפללתי לאלוהים שלי. התפללתי שהכול ועבור בשלום והתינוק שיולד בקרוב יהיה בריא ויהיו לו חיים מאושרים.

לקראת חצות כאשר הצירים הפכו לדחופים נכנסה האחות ליאורה ביחד עם אחות חדשה לה היא קראה 'המיילדת רחל'. רחל המיילדת החלה להפשיט אותי וקיבצה סביבי על המיטה את כל הציוד והחומרים שהיו דרושים לה ללידה. והלידה אכן עמדה להתרחש בכל רגע.

לפני ששקעתי בערפול חושים שמעתי את האחות ליאורה לוחשת לי את שתי המילים שהיו כל כך פופולאריות עבורי באותו היום "Good Luck".

התינוק נולד אחר חצות במשקל מצוין של 3.650 ק"ג ואני שהייתי בכושר גופני טוב כתוצאה משנים של ריקוד ומחול לא נזקקתי לזמן רב בכדי להתאושש.

אני זוכרת את חיתוך חבל התבור, את ניגובו של התינוק במרץ ואת קולה של המיילדת שמלמלה כל הזמן "It’s a Fine young boy".

את התינוק שהיה באמת חמוד ומיוחד ראיתי מספר פעמים ובשלב מסוים האחות ליאורה הניחה אותו בצד מיטתי.

התינוק 'יורה' מונח לצידי

נרדמתי שהאור הראשון הופיע ותינוק פרי בטני ישן בשלווה לידי. ישנתי זמן רב ושהתעוררתי זה קרה בגלל שהתינוק שהיה לידי בכה. הבכי שלו נגע לליבי וצמרמורת אחזה בגופי. הבכי עורר אצלי אינסטינקט חבוי ורציתי לאחוז בתינוק ולאהוב אותו. ידעתי שאסור לי ולכן ירדתי מהמיטה, הבטתי בו מלמעלה ודחפתי את מיטתו הזעירה שגם היא הייתה מצוידת בגלגלים חורקים אל מחוץ לדלת. אחות חדשה שאותה לא הכרתי מיהרה לעברי ועזרה לי לנוע לכיוון חדר התינוקות בכדי להפקיד את התינוק בידיה של המטפלת שהייתה עסוקה באותה העת בחיתולו של תינוק אחר.

מסרתי את התינוק שהיה ער במיטתו והפסיק לבכות לאחריותה של המטפלת בחדר התינוקות ששמה היה מיכל. מאז ראיתי את התינוק עוד מספר פעמים בעיקר שהלכתי מחדרי לחדר הנוחיות שהיה בקצה המסדרון. פרט אלי ואל יולדת נוספת לא היו אנשים נוספים במחלקה והצוות ששהה בו במהלך החג היה מצומצם. לקראת הערב נכנסה האחות התורנית לחדרי ובידה לוח שבו נעוצים טפסים וביניהם נייר קופי כחול. האחות שאלה אותי לאט ובזהירות מספר שאלות שנועדו לעזור לה למלא את הטפסים. היא השתמשה בעברית ואנגלית לסירוגין. חובת מילוי הטפסים כמעט שעברה בהצלחה עד שהאחות הגיע לשורה שבה הייתי צריכה לציין את שם התינוק. היא לא הצליחה לרדת לסוף דעתי למרות שאמרתי לה בעברית משובחת את השם שבחרתי עבורו. היא סירבה לרשום את השם שבחרתי בטופס ועשתה סימנים של לא מבינה.

כאשר היא התייאשה היא הניחה את הלוח והטפסים על המיטה ומיהרה לקרוא לאחות תורנית נוספת תבוא לעזרתה. הייתה זאת מיכל האחראית על חדר התינוקות שהצטרפה לתחקור ולתשאול אודות שמו של התינוק שבחרתי. מיכל הבינה מייד למה התכוונתי ואמרה לחברתה תרשמי "שם התינוק יורה, יורה שוורץ".

האחות האחראית שאלה את מיכל מה זה יורה? ומיכל השיבה במהירות "יורה הוא הגשם הראשון, ציונה! מה את לא זוכרת?"...

[ הערת המחבר: אתמול שוחחתי עם אלמה בטלפון. תרגמתי לה לאנגלית את הפרק האחרון בספר האינטרנטי שלי שבו תארתי כיצד אמא מונה סיפרה לי בדרכה המיוחדת שאני מאומץ. סיפרתי לה גם על היום שלמחרת שהיה היום הראשון שלי כ-'אדם חדש'. היא הבינה למה התכוונתי ומייד סיפרה לי על היום הראשון שלי כ-'אדם חדש' תרתי משמע. את אותו היום חווינו אלמה ואני ביחד וזה היה כמובן יום הלידה שלי שמן הסתם היה יום יחיד מיוחד... את המידע שסיפקה לי אלמה באותה שיחת טלפון לתוך הלילה הפכתי לפרק חדש בו ניסיתי לחוות ולהחיות ולו לרגע את אותו האירוע שהפך מאז לאירוע מכונן בחיים של שנינו. עתה משסיימתי לכתוב את הפרק מבעד לעיניה של אלמה התקשרתי אליה לארה"ב. תרגמתי לה לאנגלית את מה שכתבתי והיא התרגשה לשמוע את סיפורה מבעד לעיניי למרות ששכחתי מספר אירועים.

היא חושבת שצורת הכתיבה מאוד מיוחדת. היא נרגשת לנוכח המחשבה שאירוע אשר קרה לפני כמעט 46 שנה מסופר בצורה שכזאת. ומי ידע אז שברבות הימים נוכל לספר את הסיפור מבעד לעיניי שנינו. אלמה אומרת שזה כמו נ.ב. בסוף מכתב. ]

הרומן שלי עם ג'יימס יאנג

2011-07-28T00:57:00.001+03:00

בשנות השבעים והשמונים של המאה הקודמת, לפני 40 שנה, בן זוגה של אלמה היה הצלם האמריקאי הידוע והמפורס ג'יימס יאנג מניו יורק. כזוג אומנים ידועים הרבו אלמה וג'יימס לעבוד ביחד. אלמה רקדה וג'יימס צילם אותה בסדרה של צילומים שהתפרסמו מאוד. חלק קטן מאוד מסך כל הצילומים שג'יימס צילם את אלמה ואת עבודתה האומנותית הועלו לרשת ובקרוב אתחיל לכתוב פרקים מיוחדים בסיפורשלי המוקדשים לרומן ולקשר הזוגי של אלמה וג'יימס.

אלמה רקדה וג'יימס צילם אותה בסדרה של צילומים שהתפרסמו מאוד

הדרכים הידועות בהם באתי

2011-07-27T10:33:00.000+03:00

עלי השלכת נשרו בריקוד איטי וכיסו את שמשת החלון. אסנת אמרה שזה המראה היפה ביותר שהטבע יכול ליצור עבורנו... נסענו ביחד לבקר את אלמה בפעם הראשונה. נסענו בדרכים ידועות הצרובות בזכרוני ומדי פעם הסתכלנו במפה. כביש 64 מוביל אותנו מפראג ועד לגבול. יום אביבי שהסתנן לכבודנו בין ימי הסתו הקרים של אירופה. אנחנו בדרכנו לאלמה ונוסעים בניגוד לאופי המקומי... לאט. אני שותה קפה קר של illy, המצאה חדשה שעוד לא הגיע לארץ, אסנת מלטפת את ידי ומתענגת על הנוף.

עצים... עצים... המצלמה קולטת את כל הצבעים

כל הצבעים... כל העלים... כל הדרכים
במרחק 100 קילומטר מפראג - צ'כיה נראת כמו שעון שעצר מלכת. גם הזמן עובר לאט ואני מציין זאת בפני אסנת. היא לא בטוחה שגם היא מרגישה the same אבל גם ככה וגם ככה אנחנו נהנים מהנסיעה המשותפת. בארץ כולם עדיין בצום יום כיפור או ברכיבה סוערת על אופניים. אני חושב על סבא יוסי שנמצא עכשיו בבית כנסת, עומד מול הארון בתפילת נעילה. עוד מעט ישמע השופר ואני צופר לאיכר זקן שבדיוק חוצה את הכביש... ומהרהר במהירות ודן בשאלה איפה בדיוק הייתי רוצה להיות עכשיו... בבית כנסת או בדרך מפראג.
הכביש הרחב מפנה את מקומו לכביש צר ומפותל ואנחנו במגמת עליה, גם של מצב הרוח וגם של הדרך המטפסת לראש ההר. באחת אור השמש נעלם והעצים החובקים את הדרך ואותנו מסתירים את הנוף והאור. כל כך הרבה עצים בכל כך הרבה צבעים. אני מצלם תוך כדי נסיעה ובכל תמונה הרכב הצבעים נראה אחרת. אני מסתכל על אסנת המסתכלת החוצה מייד מנסה למקד את מבטי לכיוון המשוער של מבטה. אני רואה לשניה ספורה רוכב אופניים הנעלם בירידה ומתפעם מבגדי הרכיבה שלו. שמתי לב שגם אסנת הסתכלה עליו וגם היא כמוני לא נשארה אדישה לבגדים הזרחניים של אותו רוכב שכבר נמצא הרחק מאיתנו. אסנת מציינת בפני שהיא ראתה בגדים כאלה אצלי בארון ואני מציין בפניה שכמו אותו רוכב גם אני אוהב לרכב על הרים. פתאום אני מרגיש את הרגליים, בדיוק את אותה הרגשה כואבת של רגלים מתאמצות בטיפוס איטי וממושך במעלה ההר על גבי ה-Castrel מקרבון שלי. אני נזכר בפעם האחרונה שיצאתי לרכיבה וזה היה בקיץ האחרון בדרך מלטרון לנס הרים דרך צובה.

תכננו את הנסיעה כמה שבועות קודם ורצינו לקחת איתנו גם את שי ויואב שמאוד קשורים ואוהבים את 'סבתה אלמה'

כמות העצים בדרך היא אין סופית
תחנת הגבול השוממת נמצאת בקרחת היער ואין בה אף שוטר אחד לרפואה. בפעם הראשונה שחציתי את צ'כיה לכיוון פולין, היתה באותה תחנת גבול ממש, מהומה רבה ועשרות משאיות חיכו לתורם לעבור את מעבר הגבול. עוברת שניה ואנחנו כבר בפולין והכל מתחיל להראות אחרת.
אני מהרהר בקול רם ושואל את עצמי את השאלה ששאלתי כל כך הרבה פעמים "מה עושה אישה אמריקאית שהיא במקרה גם האמא הביולוגית שלי בפולין..."? "למה דוקא בחבל ארץ זאת בחרה אלמה להתיישב - ופה היא בוחרת לסיים את חייה..."?
אני נזכר בנסיעה לאלמה בפעם הראשונה, בקיץ של 2001 ובכל אותם נהגי מוניות מצחיקים ששכרתי all the way בכדי לנסוע לפני ולהראות לי את הדרך בין שדות וכפרים, יערות ואגמים. גם אז שאלתי את עצמי כל הדרך שאלות וגם אז חשבתי שאני יודע את התשובות הנכונות.

צבעי העצים הם כמו בגלוייה שווצרית שקבלתי פעם מאבא ואמא
בעודי שקוע במחשבות ובמתן תשובות לכל שאלותי, נוהג ומצלם בלי הרף, שותה את סוף ה-illy ומכרסם את הביס האחרון בשוקולד הנוגט שקניתי - רוח קרה מתחילה לנשב, חודרת למכונית ומזכירה לנו שאנחנו באירופה ובעונת הסתיו. תנורי החורף במעונה של אלמה כבר דולקים ומחממים את החדרים כבר מספר חודשים. שפע היערות מסביב מספקים לאלמה גזעים ועצים לרוב והמחסן הקטן שבצמוד לבית מלא עד גדותיו בחומרי בערה לכל העונה הקרה. שטיחים צבעוניים פרוסים על רצפת העץ שבקומת המגורים, פסלי בודה המחייך צצים בכל עבר והכל ממורק ונקי, מסודר ומאורגן לקראת בואנו.
תכננו את הנסיעה כמה שבועות קודם ורצינו לקחת איתנו גם את שי ויואב שמאוד קשורים ואוהבים את 'סבתה אלמה'. חשבנו 'לקפוץ' גם לברלין שבה נפגשה אלמה לפני 47 שנים ותשע חודשים עם אותו מרגל מזרח גרמני בשם קורט מצגר ויחד איתו בליל אהבה אסורה יצרו אותי. רציתי להראות לאסנת ולבנים את המקומות שהם מכירים רק בסיפורים ואת הנוף והאוירה שמלווים את אלמה כבר 50 שנים. מכל התוכניות הצלחנו להגשים רק מעט מאוד אבל גם ככה וגם ככה אנחנו מאושרים ומעודדים מהעובדה שבעוד חצי שעה יגיע מסענו לקיצו ונגיע לחלקת אלוהים הקטנה של אלמה שמחכה כמונו לביקור הזה זמן רב. במשטרת הגבולות בארץ הלב שלי פעם בחוזקה... האם היא שוב הצליחה במזימתה ובדרך ערמומית ולא ישרה תמנע ממני שוב את הנסיעה. רק לאחר שהשוטרת האדיבה אחזה בחותמת, נשמתי לרווחה וכאשר היא הצמידה את החותמת בחוזקה לדרכוני זלגו מעייני דמעות נסתרות של אושר וחדווה. מצוידים במתנות ומזכרות עלינו לטיסה ולא הפסקנו להחזיק ידיים עד שהגענו לפתח הדלת בביתה של אלמה.

בעוד חצי שעה יגיע מסענו לקיצו ונגיע לחלקת אלוהים הקטנה של אלמה שמחכה כמונו לביקור הזה זמן רב

ביסקוויט בכוס התה

2011-07-27T00:56:00.000+03:00

איך זה שיש לכם ילד בלונדיני? שאלה גברת אחת את הורי שהורגלו לשאלות הללו ולא מיהרו לענות. אבא טבל ביסקוויט בתה ואמא המשיכה לסרוג. ניצלתי את ההזדמנות ואמרתי לה שאני תוצאה של ניסוי כימי. הגברת הסתכלה עלי בתימהון, החלה לצחוק ולא הפסיקה עד שכמעט נחנקה . אבא נבהל, לא נזהר והפיל את הביסקוויט לתוך התה.

'אני כימאי' ענה אבא בפנים חתומות ורציניות, מתאפק שלא לצחוק

לאחר שהגברת נרגעה ונשימתה נהפכה סדירה, היא פנתה אל אבא שהיה עסוק בניסיון להוציא את הביסקוויט מהתה ושאלה אותו שוב את אותה השאלה. הביסקוויט התפורר ואבא שאיבד את הסבלנות שתה את התה עם הביסקוויט וחשב לעצמו שזה נורא טעים.

'אני כימאי' ענה אבא בפנים חתומות ורציניות, מתאפק שלא לצחוק. 'באחד הניסויים שעשיתי באוניברסיטה שפכתי זרחן גופריתי לתוך מבחנה שהיה בה מימן נוזלי שמייד החל לבעבע, לתסוס ולעלות עשן רב. בטעות נשמתי את העשן ותשע חודשים לאחר מכן הוא נולד', והצביע עלי.
הסתכלתי לעברו, הוא קרץ לי והמשיך להסביר לגברת את התופעה. 'את בטח יודעת שזרחן גופריתי שבא במגע עם מימן נוזלי משחרר את יוני המימן לאוויר בצורת עשן לבן וסמיך שאם נושמים אותו במשך 10 שניות זה עלול להשפיע על מערכת הרבייה של הזכר'.
'ניסיתי את השיטה הזאת שוב ושוב, אולם שכחתי את המינונים המדויקים של החומרים ולכן לבנות שלנו שנולדו אחריו יש שיער שחור כמו שיש למונה ולי'.

הגברת הייתה רכלנית גדולה, רצה וסיפרה לכל חברותיה ועד מהרה פרחה לה שמועה חדשה ברחבי העיר על כימאי מהאוניברסיטה, מולקולה סודית וילד בלונדיני.

לאחר כמה ימים הופיעה על אבא ידיעה במדור הרכילות ושבוע אחר כך כתבה גדולה עם תמונה. הוא נהנה מהפרסום והרגיש כמו כוכב קולנוע. גם אני כמו כולם קראתי את הכתבה והאמנתי שבגלל אותה מולקולה נולדתי הבלונדיני היחידי במשפחה. אמא הייתה היחידה שלא השתתפה בחגיגה ובסתר ליבה ידעה שיום אחד, בקרוב מאוד היא תושיב אותי בחיקה ותספר לי את האמת לאמיתה.

החורף הגיע מוקדם מהצפוי ובאחד הלילות ירד שלג וכיסה את העיר בלבן. בבוקר יצאתי החוצה בפיג'מה לחזות בפלא הגדול. שיחקתי בשלג עם חברי כל היום וביחד בנינו איש שלג ענק עם אף של חציל וכובע ישן מקש.

למחרת כולם היו מצוננים וחולים. אף אחד לא הגיע לבית הספר אפילו לא המורה להתעמלות שהסתובבה בחורף עם בגדים קצרים. שכבתי במיטה עם חום גבוה, עטוף בשמיכת חורף עבה ולצידי שכב לו בנחת הכלב סטיבי. הסתכלתי למעלה לתקרה שם הייתה תלויה מפה עתיקה של כדור הארץ. הסברתי לסטיבי איך הגיעו המצרים הקדמונים בסירות קנו לאמריקה.
אמא הביאה לי כוס תה עם לימון והתיישבה לידי. הרגשתי את חום גופה מבעד לשמיכה העבה. היא ליטפה את ראשי בשעה שלגמתי מהתה החם והסתכלה עלי בעיניים מלאות אהבה. אחר כך היא התכופפה לעברי, חיבקה ונישקה אותי במשך דקות ארוכות. עצמתי את העיניים ונרדמתי. כאשר התעוררתי ראיתי שעיניה לחות ודמעה אחת זולגת. 'מה קרה אמא?' שאלתי אותה והתיישבתי במיטה. 'אתה האושר שלי' לחשה בשקט לתוך אוזני וחיבקה אותי שוב. תקשיב טוב למה שיש לי לספר לך. 'בסדר' עניתי וחזרתי להניח את ראשי על ירכיה ולחבק אותה הפעם יותר חזק. אמא המשיכה וספרה לי שלפני הרבה שנים לאחר שהיא ואבא התחתנו, הם הבטיחו אחד לשני שיהיו להם הרבה ילדים. היא ספרה לי שהם גרו בדירה קטנה ומיוחדת בשכונת אבוטור בירושלים והחיים שלהם היו יפים וטובים למרות שהמדינה הייתה רק בראשית דרכה ולא היה הרבה מה לאכול וגם המשכורות אז לא היו משהו, לא שהיום בתור מורה היא מרוויחה יותר. 'אחרי שנתיים של אהבה גדולה לאבא גיליתי שאני בהריון. כולנו מאוד שמחנו וההריון התפתח טוב מאוד. הייתי צעירה וחזקה והמשכתי לעבוד. לאחר כמה חודשים התחלתי להרגיש לא טוב והרופא בדק ומצא שיש לי אדמת שזאת מחלה לא סימפטית שגרמה לי לחום רב וצמרמורות. לאחר שבוע ששכבתי בבית חולה ועייפה התחלתי להרגיש טוב וכעבור כמה ימים התאוששתי וחזרתי לעבודה. זאת הייתה טעות כי כעבור עוד מספר ימים הרגשתי כאבים עזים בבטן וביום שישי בלילה נסענו לבית חולים הדסה והתברר שהתינוק שלי ברחם מת'. אמא עצרה את שטף דיבורה והוציאה משרוול חולצתה ממחטה לבנה שתמיד הייתה לה, מוכנה ומזומנה לכל שימוש. היא ניגבה את הדמעות שניקבו בעיניה ואני בחרתי שלא לזוז ולהמשיך ולחבק אותה.

אמא שאפה אוויר והמשיכה את סיפורה וסטיבי חזר לחדר והתיישב על קצה המיטה וכמוני זקף את אוזניו והאזין. 'חלפה שנה ושוב הייתי בהריון והפעם אני ואבא הרגשנו שהוא יסתיים בהצלחה ויהיה לנו תינוק. בחודש השני להריון שוב הרגשתי כאבים בבטן וגם הפעם גילו בהדסה שהתינוק שבגיל הזה הוא עדיין עובר, מת'. 'איך יודעים שהתינוק מת?' שאלתי את אמא בלחש, 'הרי אי אפשר לראות אותו בגלל שהוא בתוך הבטן'. אמא ספרה לי על המכשיר שמניחים על הבטן ובעזרתו הרופאים יכולים לשמוע את הדופק והלב של התינוק וכך לדעת לאורך כל ההריון שהוא חי.

'אחרי שגם ההריון השני לא הצליח הרופא שלי בדק אותי וגם את אבא וחשב שגילה את הסיבה לבעיה בהריונות. הרופא נתן לי תרופות שהיו אמורות לחזק אותי אולם גם ההריונות הבאים לא הצליחו ובכולם העוברים היו מתים לנו כבר בתחילת ההריון.'אבל אמא איך זה יכול להיות הרי ילדת אותי ואת גילי וזהר?' שאלתי את אמא מופתע מהעובדה שכל התינוקות מתו בהריון ואילו אנחנו חיים. 'זה באמת מזל גדול לכולנו אבל אז אני ואבא התחלנו להתייאש וכבר חשבנו שלא יהיו לנו ילדים לעולם' ענתה לי אמא והרגשתי איך קולה מתחזק והיא שבה לטון דיבורה הרגיל. 'אבל סבתה שלך לא התייאשה, היא אישה חכמה מאוד והיא הבינה שלבעיה שלנו עם ההריונות יש פתרון והחלה להתייעץ עם חברותיה ועם רופאים ומומחים שהכירה. אתה צריך לדעת שאז ירושלים הייתה קטנה וכולם הכירו את כולם ויכולת לשאול אדם מסוים שאלה ומייד הוא היה מפנה את השאלה הלאה ולאחר כמה ימים הוא היה חוזר אליך עם תשובה. וכך סבתה עשתה, היא שאלה אנשים רבים שאלות רבות ויום אחד היא קבלה תשובה שמאוד שימחה אותה'.

הקשבתי לאמא בקשב רב במיוחד על חלקה של סבתה שלי בסיפור אותה אהבתי יותר מכל והייתי קשור אליה יותר מכל אדם אחר עלי אדמות, אפילו יותר מאבא, אמא וסטיבי.

אמא שוב לקחה מלוא הראות אוויר והמשיכה לספר לי את סיפורה הפעם יותר לאט ובזהירות כי ידעה שמה שאשמע כעת ייחרט אצלי ובראשי לכל החיים. 'סבתה באה אלינו יום אחד לדירה באבו-טור והביאה איתה וילון כחול וחדש שעליו הדפסים של עננים ומטוסים. אבל אין לנו ילדים ואפילו אין לנו חדר לוילון היפה שהבאת ציין בפניה אבא. סבתה הסתכלה אליו ואחר כך אלי וחייכה. יש לכם תינוק והוא מחכה לכם אם תרצו כבר בעוד כמה חודשים. הסתכלתי על אבא והוא עלי ונשארנו המומים ולא מבינים מה קורה פה'. 'והוילון שהבאתי אמרה סבתה הוא המתנה הראשונה לכבוד התינוק החדש. אני ואבא צחקנו וצחקנו וכמובן לא הבנו מה מסתתר מאחורי דבריה של סבתה שקמה חיבקה אותנו והלכה לדרכה. במשך כמה ימים היינו במתח והעלנו השערות רבות מיהו התינוק שמחכה לנו. לא הרגשתי שאני שוב בהריון וידענו שהסיפור על החסידה שמביאה תינוקות לעולם הוא אגדה'. 'גם אני יודע שזאת אגדה וחסידות הם ציפורים נודדות' אמרתי לאמא בגאווה 'לימדו אותנו בכיתה איך באים ילדים לעולם וזה קורה כשאבא ואמא אוהבים חזק חזק, זה נכון אמא?' שאלתי אותה בתקווה שתענה לי ואולי סוף סוף באמת אדע איך באים ילדים לעולם.

'ילדים באים לעולם בכל מיני דרכים' הקשתה עלי אמא ואמרה לי שזה בדיוק מה שקרה לה ולאבא. 'למה את מתכוונת?' שאלתי אותה וכבר הבנתי שזה קשור בצורה זו או אחרת אלי. 'לאחר שסבתה הביאה לנו את הוילון וסיפרה לנו שבקרוב יהיה לנו תינוק, בקשתי מאבא שיתלה את הוילון בחדר השינה שלנו אפילו רק בשביל המזל. הוילון העשיר את החדר שהיה בו מעט ריהוט וכאשר השמש חדרה מבעד לחלון כל החדר נצבע בצבע כחול וזה היה כל כך יפה'. אמא התרגשה ודברה במרץ רב ואני התחלתי ללטף לסטיבי את הזנב שמצידו נרדם.

'בערב חג השבועות לפני עשר שנים חזרנו אבא ואני הביתה מוקדם מהעבודה והתחלנו לבשל ביחד לקראת החג. הזמנו את סבא וסבתה ועוד מספר חברים לארוחת החג והיה חשוב לנו להכין מספיק אוכל טעים לכולם. אבא קילף תפוחי אדמה ואני הכנתי מרק עוף בדיוק כמו זה שאכלת לפני מספר רגעים. פתאום נכנסה השכנה ואמרה שיש לנו טלפון ממשהו מאוד חשוב. אתה צריך לדעת שפעם לא היו טלפונים בכל בית ובבניין שלנו היה טלפון רק בבית של השכנה כי היא עבדה בעירייה והייתה לה פרוטקציה אצל ראש העיר. הלכתי מייד בעקבות השכנה, עלינו לדירתה והיא מסרה לי את שפופרת הטלפון ונשארה עומדת לצידי בכדי לשמוע את השיחה ולדעת עם מי אני מדברת. 'הלו' לחשתי לתוך האפרכסת בעודי מנסה לסדר את קצב הנשימות שלי. מהעבר השני שמעתי אישה מבוגרת בעלת קול עמוק ויפה ששאלה אותי 'האם אני מדברת עם הגברת שמעונה אפשטין', 'כמובן' עניתי לאותה האישה והיא מייד המשיכה בשיחה וסיפר לי ששמה הוא נלקה כהן והיא מהשירות למען הילד. היא המשיכה לספר לי שהיא מכירה את סבתה הרבה שנים ואף פגשה אותי כשהייתי ילדה. היה לה מאוד עצוב לשמוע על כל ההפלות שהיו לי והיא חושבת שתוכל לעזור לי אם ארצה בכך. התשובה הייתה מיותרת, בטח שאני רוצה עניתי לה בשמחה גלויה ובלב חשבתי שהיא עוד רופאה שרוצה לבדוק אותי. קבענו להיפגש במשרדה מייד לאחר החג ואני ואבא ספרנו את השעות עד לפגישה המיוחלת'.

'איזה סוג של רופאה היא הייתה?' שאלתי את אמא והיא ענתה לי שהיא בכלל לא הייתה רופאה ואם אקשיב להמשך הסיפור אדע בדיוק מה היה מקצועה. 'למחרת החג אבא ואני לא הלכנו לעבודה. היה זה יום רביעי ואני לא אשכח את היום הזה כל החיים. התלבשנו יפה צעדנו עד לתחנת האוטובוס ומשם נסענו לשכונת בית הכרם לכתובת שנלקה כהן מסרה לי בשיחת הטלפון בערב החג. ישבנו צמודים ומחובקים על הספסל האחורי של האוטובוס וניסינו לחשב כמה תחנות נותרו לנו לתחנה שברחוב כנרת שם אנו אמורים היינו לרדת ולהמשיך ברגל למשרדה של נלקה כהן.

'ומה היה מזג האוויר באותו היום?' שאלתי את אמא מנסה לדעת האם באמת היא זוכרת את אותו היום. 'היה זה יום נפלא וקסום ואפילו הרגשתי שהשמש מחייכת אלינו בכל פעם שהיא צצה מבעד לעננים הלבנים ששטו בשמים. האוטובוס עצר לנו בתחנה ועוד לפני שהדלת נפתחה לכל רוחבה, היינו כבר מחוץ לאוטובוס מהלכים במהירות לכיוון רחוב כנרת. לקח לנו בדיוק 10 דקות לעבור מרחק שלוקח לאדם שלא ממהר חצי שעה ונכנסנו לבניין גדול ומטופח שבמבואה ישב מאחורי דלפק שומר גדול איברים ובעל שפם אפור ומרשים. 'לאן?' הוא שאל אותנו ומשענינו לו הוא הצביע לעבר המסדרון שמשמאל ואמר לנו 'דלת חמישית, שם היא יושבת' והתכוון לנלקה כהן'.

אמא המשיכה לספר כל כך מהר שלא יכולתי להשחיל מילה או שאלה כך שנותרתי קשוב ובמתח. 'דפקנו על דלת חדרה של נלקה ומיד שמעתי את קולה המוכר המזמין אותנו להיכנס. התיישבנו על שני הכיסאות לפני שולחנה הגדול והעמוס ניירות של נלקה שישבה על כורסה ישנה והושיטה לנו יד לשלום. לחצנו את ידה והתיישבנו מולה מחכים סוף סוף לשמוע מהי ההפתעה שמחכה לנו. נלקה שוב סיפרה עד כמה היא התרגשה כאשר סבתה סיפרה לה על כל הפעמים שנכנסתי להריון ואיך כל פעם ההיריון לא צלח והחליטה מבלי שתתבקש לכך לעזור לנו כמו שעזרה בעבר לזוגות כמונו. אני ואבא היינו מאוד מתוחים ונרגשים, האם באמת מישהו יכול לעזור לנו, הרי הרופא שלי כבר ספק ידיים ואמר לי שכנראה אין מה לעשות עם ההריונות בשלב זה ואצטרך להתרגל לרעיון שלכולם יש סביבי ילדים, אפילו לדודה ניקה שלא מיהרה כמוני להתחתן בגיל צעיר ולה כבר יש שניים! את דני וגדי. נלקה שתקה והתבוננה בי ובאבא הלוך וחזור ובחנה אותנו. 'בדרך כלל אני לא עוזרת לזוגות שלא פונים אלינו וגם אז אני עוזרת רק לזוגות איכותיים ביותר אבל את שניכם אני מכירה כך שזה בסדר הפעם' היא אמרה ומסרה לאבא ערמה של טפסים למלא ולחתום. אבא מילא בצייתנות אחרי ההוראות ומקץ דקות אחדות שנדמו לי כנצח החזיר את הטפסים המלאים והחתומים לנלקה שמיד הכניסה אותם למעטפה לבנה גדולה ועליה רשמה בכתב מסולסל 'משפחת אפשטין רחוב אבו טור 25 ירושלים'. ואז קמה מהכורסה הישנה ובקשה מאיתנו להתלוות אליה. עלינו מספר קומות עד שהגענו לכניסה לאולם גדול. בכניסה היו שתי דלתות לבנות גדולות שבמרכזם זכוכית שקופה שניתן דרכה להתבונן פנימה. מעל לדלתו היה תלוי שלט גדול ובו שתי מילים כל כך יפות 'חדר ילדים'. לא האמנתי למראה עיני, האם אני בחלום ואם זאת באמת המציאות. נלקה פתחה את שתי הדלתות הלבנות במרץ רב ובזכות התנופה יכולנו גם אנחנו לעבור ולהיכנס פנימה. מעולם לא הרחתי עד אז ריח של חדר ילדים אבל כשהרחתי את הריח שהיה באולם הילדים בפעם הראשונה ידעתי מיד שגרים באולם הזה תינוקות קטנים'.

'המשכנו ללכת אחרי נלקה והיה ברור לנו שהיא הייתה באולם הזה פעמים רבות ומכירה כל פרט באולם. נכנסו אחריה לחדר קטן ובו שולחן וארבע כיסאות כולם לבנים וצחים כשלג. שמתי לב שבחדר הקטן הייתה עוד דלת שגם במרכזה היה חלון זכוכית. מייד אותה דלת נפתחה ונכנסה לחדר אחות גדולה ומרשימה שלבשה חלוק לבן ונקי וחבשה לראשה כובע אחיות לבן שבמרכזו סמל ירוק שלא הכרתי. 'תכירו זאת האחות רות ילוז' הציגה נלקה את האחות בפנינו 'ואלו הם יוסי ומונה אפשטין שבאו לראות את דויד". רות ברכה אותנו לשלום ואמרה לנו שדויד הוא 'משהו... משהו... אתם עוד תראו' ומייד יצאה החוצה לקרוא לדויד. חשבתי שהיא מתכוונת לעוד רופא שצריך לבוא ולפגוש אותנו והתחלתי לחשוב במה הוא מתמחה אולם מה הייתה הפתעתי שהיא חזרה כעבור דקה אחת או שתיים דוחפת עגלה ובתוכה תינוק ישן בתוך עריסה של חדר לידה כמו שרואים בתמונות. רות קרבה את העגלה לחלון גדול שהיה בחדר וקראה לנו להתקרב. מייד זינקתי באינסטינקט שלו ידעתי שקיים אצלי לכיוונה והבטתי בעיניים קלות בתינוק הישן. שוב הריח המיוחד של התינוק הכה בי וההרגשה הייתה נפלאה. המשכתי להביט בתינוק הישן ועזרתי עוז לבקש להחזיק אותו. עדיין לא ידעתי מי הוא התינוק הישן ולמה הוא בחדר אבל כבר לא שאלתי שאלות והתמסרתי למה שקורה בחדר. על אחד הצדדים של העריסה היה תלוי פתק בתוך מסגרת ועליה השם דויד שוורץ. מייד הבנתי שדויד שהלכו לקרוא לו הוא התינוק שמולי והוא באמת משהו... משהו. רות הרימה בזהירות את דויד התינוק והחזיקה אותו בידיה. בשלב הזה דויד התינוק התעורר, פתח זוג עיניים גדולות וכחולות והסתכל ישר אלי. הוא מצמץ פעם או פעמיים ואז חייך אלי חיוך גדול ורחב. חיוך שנמשך מספר שניות בהם הרגשתי דפיקות לב עצומות.

'את רוצה להחזיק את דויד' שאלה אותי רות ילוז ואני עניתי לה בהנהון בראש כי לא יכולתי להוציא מילה מהפה מרוב התרגשות. רות העבירה את דויד אלי ואני עטפתי אותו בזרועותיי ואימצתי אותו אל ליבי. כנראה שהבנתי ברגעים הללו שהתינוק דויד ואני קשורים באיזו צורה אחד לשני ומייד הרשתי לעצמי להתאהב בו. כשאבא ראה את ההתרגשות שלי הוא ניגש אלי, חיבק אותי ואת התינוק דויד ולחש באוזני 'אהובה שלי... יש לי הפתעה בשבילך... זה התינוק שלך!'.

'מה!!!' התיישבתי מייד ושאלתי את אמא 'יש לי אח שקוראים לו דויד?'. אמא שתקה מעט ונתנה לי להירגע 'לא יקר שלי אין לך אח בשם דויד, אתה הוא התינוק דויד'.

זכרונות ילדות ב-Facebook

2011-07-26T00:55:00.000+03:00

קבוצה חדשה בפייסבוק אשר מטרתה לקשר ולאגד חזרה את ילדי אותה שכונה חמה וקסומה בשם "וילות רסקו", "שיכון ארבעים" או "נווה עופר" באר שבע. בעיקר את אשר גדלו והתבגרו בה בשנות ה-70 וה-80. את הקבוצה הקימה עטרה צחור (כיום גם דיין) והסיבה: "כי קול פנימי אומר לי לעשות זאת ושאין מישהו אחר שיעשה זאת?" והמטרה: תוגדר בהמשך, אולי איזה משחקלילה גדול ליד המכולת בעוד שנה מהיום. אז כל מי שהיה שיצטרף ויצרף את מי שאיתו בקשר, היה מאוד מעניין...

זכרונות הילדות ב-Facebook

לאחר 40 שנה מצא את אימו בגוגל

2011-07-25T00:54:00.000+03:00

'שלום לאח הגדול' היא תוכנית טלוויזיה פופולרית בערוץ 2. התוכנית עוסקת בנושאי תרבות ואקטואליה בהנחיתו של גואל פינטו ובהשתתפות פנל של אורחים ביניהם קרן שפירא, רן שריג, מנחם בן וכמובן זוכה 'האח הגדול' אלירן שדה. בחודש מרץ 2011 הוזמנתי להשתתף כאורח בתוכנית בה שיתפתי את הפנל ואת הצופים בחוויות המיוחדות מהסיפור שלי כיצד מצאתי את אלמה, אימי הביולוגית בגוגל.

גואל פינטו התעניין מדוע אלמה לא התחתנה מעולם...

מכתבים שכתבתי לנכדי / יוסף כהן צדק

2011-07-24T00:53:00.002+03:00

פוסט זה מוקדש לסבא יוסף כהן צדק ולמכתבים הרבים שכתב ושלח לנכדיו רוני, גילי וזהר אפשטין בשנים 1961-1990 ותמיד הסתיימו במילים "באהבה רבה - הסב יוסף כהן צדק מירושלים הבנויה. סבי, יוסף כהן צדק המורה והמחנך הידוע של הגימנסיה העברית, הוא ללא ספק אחד האנשים המרשימים ביותר שניתן היה לפגוש. הקשר ביננו היה מיוחד ואמיץ. אהבנו אחד את השני ובילינו זמן איכות משותף רב ביותר. מדירתו הצנועה ברחביה יצאנו למסעות ברחבי ירושלים של אז וחזרנו עם סיפורים נפלאים אותם סיפרנו במשותף לסבתה מרים.

לנכדי הטוב והאהוב, הלא הוא רוני, השלום והברכה! תודה לך, ילד טוב וחכם, בעד המכתב היפה אשר שלחת לי ... הסב יוסף כהן צדק

לנכדי האהוב רוני,
השלום והברכה לחביב בילדים, / מכל הטובים והנחמדים, / ומכל הבנים והנכדים,/ הטוב בכולם לשוני / הרי הוא – רוני ! / תודה לך וברכה / בעד זה מכתבך / אשר בקשת דבר מתנה / והוא כבד נקנה / וגם נשלח לך בדואר / ובו גם דברים לגיל ולזוהר. / ובדוק : מה זאת ומה דא? / ותמצא עפרונות ושוקולדה. / פתח הקופסה וראה מה בה? / ותמצא שם חפץ של אבא. / בקשת ממני, כי אחוש / ואקנה לך מיני טוש. / ולא ידעתי מה אזמין, / מאיזה סוג ומאיזה מין? / האם טוש הנמכר בבקבוקים,/ בקטנים והדקים?/ או אם אלה הנקנים / בעפרונות צבעוניים? / ושאלתי מפי ילדים / הקטנים והגדולים / ובפרט את אלה העולים / כמוך, לכתה ב' : / ואמרתי " ראה והבט, / ואמור לי "מהדרוש / לך בכתה, איזה טוש?" / ואמרו כולם כאיש אחד, / גם דן וגם גד, / גם יעל וגם בת – שבע, / שאין טוב מעפרונות צבע. / שהבקבוק יש ונהפך / והטוש מיד נשפך /על הניר מנגד / על הידיים ועל הבגד. / וזה אשר בעפרון / הוא טוב לגיל וטוב לרון. / אך זה חסרונם / שרק ארבעה צבעים ישנם / במין הטוב / ואין צבע צהוב. / אך אין זו צרה ! / שמצאתי צבע חום במגרה. / כל אלה יחד לקחתי / ואליך בדואר שלחתי. / ואתה ציר תמונתך / רק אך תריב עם אחותך !/ ודרוש בשלום אמא ואבא.

מסבתא וממני – הסבא!
ירושלים עיר הקודש, 1968.

---

אודות הסבא - יוסף כהן צדק

יוסף כהן צדק נולד בשנת 1905 בעיר וילנה, שהייתה אז חלק ממדינת פולין. היה בן זקונים להוריו שושנה, לבית מנדס, ושמעון כ"ץ, ואח לאברהם ולברוריה. למד בגימנסיה העברית בוילנה, ולאחר מכן בגימנסיה הגרמנית שבעיר זאת. לאחר מכן למד בסמינר למורים העברי של חברת "תרבות", וכן למד נגינה בקונסרבטוריון.
לאחר שסיים את הסמינר למורים נשלח למספר עיירות בליטא ללמד בבתי הספר העבריים של אותה חברה - תרבות. באחת מהעיירות האלה – שצ'וצ'ין - פגש את אשתו לעתיד, מרים לבית שניידר. בשנים אלה היה יוסף פעיל בתנועת "החלוץ" , ולכל מקום שהגיע הקים סניפים של תנועה חלוצית זאת.

בשנת 1925 עלה הזוג הצעיר לארץ ישראל, בתחילה למושבה "גבעת המורה" שבעמק יזרעאל, שם עבד יוסף כמורה בבית הספר המקומי. לאחר כמה שנים עברה המשפחה לירושלים, יוסף הקים בית ספר לכיתות היסוד, שהשתלב אחר כך בגימנסיה העברית בעיר זאת. לימד שנים רבות במוסד חשוב זה, והקים דורות של תלמידים.
בשנים שלפני קום המדינה היה חבר באצ"ל (ארגון צבאי לאומי), והיה אחראי לכתיבת הכרוזים המחתרתיים שלהם. לאחר שיצא לגימלאות נתפנה לעסוק בתחביביו הרבים: מוסיקה, אספרנטו, איסוף בולים, ועוד.
היה יושב ראש של המועצה הארצית של תנועת שוחרי האספרנטו בישראל, תירגם שירים עבריים לשפה זאת עבור העיתונות האספרנטית, והשתתף בכינוסים בין לאומיים של התנועה. הלחין שירי ילדים, וערך לחנים חזניים ומסורתיים. על פועלו הרב הוענק לו התואר "יקיר ירושלים".

בפוסט שערכתי מוצגים – סיפורים, שירים ומכתבים שכתב הסבא יוסף לנכדיו, ילדי בתו מונה זיכרונה לברכה, שגרו בבאר שבע. בסיפורים ומכתבים אלה בא לידי ביטוי סגנונו העשיר, המליצי והמיוחד של הסבא, שניכר גם בכתיבת מכתבים בנושאים יום יומיים.

כיצד הסב מצא את הסבה
לאחר גמר לימודי בסמינר עברי למורים, נתמניתי על ידי חברת "תרבות" למשרתי הראשונה, - הנהלת בית ספר עברי בעיירה מסוימת, במרחק שמונה שעות נסיעה ברכבת מעירי. חברת "תרבות" לידיעתך, היא שהיית ה בעלת עשרות בתי ספר עבריים הן בעיר גופא, הן בכל העיירות שבמחוז, כולל הסמינר שסיימתי. ועירי, עיר מולדתי היא וילנא, הקרויה "ירושלים דליטא" המעטירה, והימים הם השנים הראשונות שלאחר מלחמת העולם הראשונה.
"מנהל" – כיצד? שבבית הספר ההוא שימשה מורה אחת, שלא גמרה אלא "קורסים פדגוגיים" בלבד, ומורה אחד, בחור ישיבה לשעבר, שהניח לתורתו מחמת "צוק העיתים",
ולשניהם לא היו תעודות הוראה כשרות בעיני בממשלה. והממשלה היא ממשלת פולין, אף כי מדובר על שפת ארץ מריבה בין פולין לליטא, המיושב על ידי איכרים המשתייכים לאומה הנקראת "רוסים לבנים" ("רייסן" – לפי הכינוי היהודי).
ולא כן הייתי אני, שגמרתי גימנסיה ונוסף על הסמינר גם בית ספר למוסיקה ומשום כך נחשבתי לבעל "השכלה גבוהה", והנני כל כולי אז רק בן תשע עשרה בלבד, שאת הגימנסיה סיימתי בהיותי בן שש עשרה, לאחר שדילגתי על פני שנת למודים אחת (במשך קיץ אחד התכוננתי לבחינות על מנת לדלג על שנת למודים ולהתקבל בגימנסיה אחרת, והצלחתי!).
בפעם הראשונה בחיי ראיתי אז בעיני את העיירה היהודית. אמנם ידעתי רבות עליה על פי הספור "העיירה" של שלום אש ועל פי שאר הסופרים המתארים אותה לפרטים, כמו מנדלי, שלום-עליכם וברגלסון. (האחרון הוא סופר בשפת הגולה, ביידיש.).
וכדאי לך להכירה על פי תיאורי:
בטבור העיירה הכיכר המרכזית, כולה מרוצפת אבנים, שעה ששאר רחובותיה הנן דרכי עפר. מסביב לכיכר, על פי רוב מרובעת, בתי אבן בני קומה אחת או שתיים שלגגותיהם רעפים אדומים. יש שבמקום בתי אבן הנם בתי לבנים אדומות. ובכולן חנויות – חנויות. מהן המוכרות סחורה אחת מסוימת, כגון כלי ברזל, או חנותו של כובען או חנות המוכרת בגדים מוכנים. אך רוב החנויות מיועדות לממכר סחורות מעורבות, החל ממכולת וכלה בדברי סידקית. ובכולן משמשות בנות ישראל הכשרות והצנועות. ואילו בבתי פונדקאות שהנם גם בתי אוכל ושכר, בהם שימשו את הקונים גברים בלבד.
בקצה האחד של הכיכר עומדת כנסיה קתולית ובקצה האחר זו של האורתודוכסים. כל תושבי העיירה, על כל 350 – 400 בתי אב שלה, מיושבת על ידי יהודים בלבד. רק שלושת השוטרים עם קצינם האחד, שלושה פקידי הדואר על מנהלם ועוד 3 – 4 תושבים בלתי מוגדרים הנם גויים, וכמובן נוסף עליהם "הגוי שח שבת", המשמש את היהודים להסיק את התנורים בחורף ולכבוי האורות בבית הכנסת בערבי שבתות, ולקניית החמץ בערב פסח. וכן גוי אחד המשמש את היהודים כשואב מים ומובילם בעגלתו לביתו של איש ואיש, וכמוהו גם סוסו. להבדיל מסוסי "בעל העגלה" היהודי, המסיע את התושבים אל בית הנתחבות הנמצא במרחק עשרה קילומטר מן העיירה והמוביל אותם אל העיירות הסמוכות. סוסיו הם יהודים לכל דבר ונחים בשבתות ובימים טובים.
ואם כך, לשם מה שתי הכנסיות הגדולות והמפוארות?
שפעם בשבוע, בחמישי בשבת, מתכנסים בכיכר המרכזית מאות איכרים מכל כפרי הסביבה על עגלותיהם הרתומים לסוסיהם. והעגלות עמוסות תוצרתם : חיטים ושעורים, קטניות למיניהם, תרנגולים ואווזים וביציהם, עגלות-מרבק, כבשים וסיחים לממכר. והקונים – יהודים, המובילים את הסחורה לעיר הגדולה למוכרה שם ברווח. והאיכרים, לאחר שמכרו תוצרתם, באים אל חנויות העיירה להצטייד בצורכיהם. מי מהם קונה מחרשה חדשה ומי פונה אל הנפח היהודי לפרזל את סוסו, מי יקנה בגד חדש ומי יפנה אל החייט היהודי לתקן את הישן, מי יקנה מגפיים ומי יתקנם. והאיכרות ובנותיהן קונות בדים ואריגים, סרטים וקישוטים. לאחר הקניות פונים האיכרים אל המסבאה לשתות י"ש, ("יין שרוף") והבנות הולכות אל הכנסייה, אל הכומר להתוודות על חטאיהן, וכן לבקש מן האם הקדושה חתנים שאינם שתיינים. ובימות חגא עורכים הגויים תהלוכות כנסייתיות על דגליהם ונשיאת האיקונין לפניהם.
מארבע קצות הכיכר של השוק נמשכים לצדדין רחובות וסמטאות. אך בתיהם בנויים קורות עץ על גבי יסודות אבן ומכוסים גגות קש. ככך שירחב הרחוב, כן נמצאים בתיו קנים, מיושנים יותר ואף רעועים. בסבך הסמטאות נמצאת גם חצר בית הכנסת ועל ידו בתי תפלה קטנים, בית הישיבה הגדול וה"חדרים", ולהבדיל, על ידם בית המרחץ עם המקווה הטהורה וכל שאר מוסדות החיים היהודיים המסורתיים, שיהודי המקום הנם ברובם שומרי מסורת.
בין מוסדות התרבות כבר הזכרתי את ה"חדר", המוחזק על ידי הרב בעל הרצועה, כמסופר אצל שלום עליכם. אבל היו גם שני בתי ספר. אחד מיוסד על ידי החברה הקרויה בראשי תיבות "צ.ב.ק.", שמרכזה בוילנא, שלה רשת בתי ספר בעיר ובעיירות המחוז וכולם התנהלו בשפת הגולה, ביידיש. ובית ספר שני היה עברי והשתייך לחברת "תרבות". בית הספר ה"יידישאי" היה נתמך על ידי המפלגות המתנגדות לציונות, כמפלגת ה"בונד" השמאלנית וכמפלגת ה"פולקיסטים" – העממית. והוויכוח בין חסידי הציונות ומתנגדיה, בין מצדדי העברית ומצדדי היידיש פילג את העיירה לשני מחנות עוינים. הרבנים וכלי הקודש עפ פרנסי הקהל ובחורי הישיבה היוו מחנה שלישי, המתנגד לאלה ולאלה, באשר הציונים ומתנגדיהם לא הצטיינו באדיקותם הדתית.
ובכן, התחלתי בעבודתי בבית הספר. בערבי שבת ובמוצאי שבתות ארגנתי את בני גילי לאגודה ציונית ובה ניהלתי הרצאות על נושאים ציוניים. לא נמנעתי להחדיר תעמולה ציונית לכל מקצועות הלימוד בבית הספר, והודות לכך זכיתי ברבות הימים לראות בארץ את מרבית חניכי.
בערבי חול נמצאתי פנוי ומשועמם. לא עברו ימים רבים ובערב אחד סרה אלי צעירה אחת ושאלה אם אסכים ללמדה לנגן בפסנתר, שכן פשטה שמועה בעיירה כי הנני פסנתרן מעולה. הסכמתי. אז גילתה הנערה שעליה לבקש לשם כך רשות הנגינה מבני משפחה מסוימת, שבביתה מצוי הפסנתר היחידי אשר בכל העיירה. משנתקבלה הסכמת המשפחה ההיא, שגרה בבניין גדול הבנוי לבנים אדומות במרכז כיכר השוק, היא באה אלי להוביל אותי שמה.
שתי בנות היו במשפחה הזאת, פרט לשלושה בנים ועוד שתי בנות נשואות, שגרו בערים גדולות. נניח לבנים, שלא הם עניינו אותי, שלא כן ביחס לבנות.
הבכירה הייתה בת גילי, לא גבוהה אך דקת גזרה ונאה, פניה היו מלאות הבעה חולמנית ועיניה האפורות – גדולות והוזות בהקיץ. כל ישותה נועם ועדנה, והיא שקטה ושלווה, דיבורה בנחת ומעשיה זריזים. מה שאין כן אחותה הצעירה בשנה אחת, אף כי גבוהה ממנה, שהייתה שמחה ועליזה ובעלת קול זמר נאה מאד. שתיהן היו אוהבות קרוא.
בחדרן המשותף עמד הפסנתר. לאחר גמר השיעור, נתבקשתי להישאר לכוס תה בחברת שתי הבנות. הבכירה התעניינה בשירה. הבאתי לפניה ספר שירי ח. נ. ביאליק בתרגום רוסי, מעשה ידי ז. ז'בוטינסקי. נתבקשתי לקרוא ממנו בקול, וכן עשיתי במשך ערבים אחדים. משנגמרה הקריאה בספר זה, הבאתי כתבי הגדול במשוררי גרמניה, היינריך היינה היהודי, וקראתי לפני הבכירה בתרגום הרוסי.
משקראתי לפניה משירי האהבה העדינים והנלהבים של היינה, אי אפשר היה תוך כדי כך שלא לשים לב לדמותה הקסומה והכסופה של הנערה העדינה המקשבת בדריכות לדברי גדול משוררי האהבה בעולם.
הנה כי כן, נכדתי היקרה, מצא הסב את הסבתא, שתחיה.

יוהרה פולנית
תחילת סיפורי – בימים ההם, עת הייתי בן שבע. הייתי אז ילד חלוש וחולני, הקטן מכל ילדי אבא – אמא, ומפונק ביותר על ידי האומנת, שהייתי אהוב נפשה.
- אל תצא החוצה! – הייתה תורת אמי ומצוות האומנת. – ילדי החצר גדולים ממך בשנים והם נוהגים להתכתש. הם ירביצו בך מכות נאמנות! …
אך, היש ילד שאינו משתוקק לחברותא? והייתי מפר את הצו ומתגנב החוצה.
ובחצר הגדולה, הכלולה בין ארבעת אגפי הבית הבנוי בצורת מלבן, שיחקו כמה מבנות ישראל. ברם, איזה ילד בן שבע נכון לשחק עם בנות? והבנים שבחצר היו ילדי הגויים. היה שם איגנאץ הליטאי, נער גבוה וחיוור פנים, היה שם אלכס בן הכומר, נער רוסי, זהוב שער ועדין, והיה שם ברק, בנו של פולני עשיר, נער מגושם וגס, שהיה מפיל פחד ואימה על כל ילדי הרחוב, שהיה מהיר חמה ובעל אגרופים. וכולם היו גדולים ממני בשלוש שנים ואף יותר.
פעם אבא, עליו השלום, הציץ בעד החלון וראני משחק עם ברק זה.
- אל תשחק עם בן האישה ה… המ… הזאת! – גמגם אבא והוסיף, בן הגוי שעושרו בא לו מ… מה… מזהב…
לא ירדתי לסוף דעתו. אך עם אבא אסור היה להתווכח ואף לשאול שאלות. לא הבינותי דבריו, כי לברק אין אמא כלל. ומה פירוש: "עושר הבא מזהב"?
מכל ילדי השכונה חיבבתי את אלכס. פעם, כאשר ברק השתולל, הכה את כולנו, פגע באגרופו באפי, שהתחיל מיד לזוב דם, יראתי לשוב הבתה כשסימני קרב זה ניכרים. אלכס לקחני אל ביתו, רחץ את פצעי במים קרים, סתם את אפי בצמר גפן, וניגב את פנו באלונטית רכה, ויכולתי לשוב הביתה כמי שלא קרה לו דבר. חלפו שנים אחדות של מריבות והתפייסויות עם ברק זה. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נסוגו צבאות הצאר והגרמנים תפסו שטחי רוסיה נרחבים ועצומים. עם נסיגת הרוסים יצא עימהם גם הכומר, ואת איגנאץ לקחו ההורים שיצאו אל העיר קובנה, ולא נשאר לי חבר אלא ברק בלבד. ומשום שלא נמצא גם לו חבר, נאות ברק לשחק עמדי. יש שהסביר לי פנים ויש שהפליא מכותיו.
ראתה האומנת אותי בחטאי וניסתה להניע אותי ממעשי. ומפני שהייתי כבר נער בן עשר, סיפרה לי דברים כהווייתם.
אפשר לומר כי ברקע הדברים היו סיבות היסטוריות!
איבה בת מאות שנים שררה בין שתי האומות: הרוסים והפולנים. בעיקר משום שבשנת 1772 נדבקה קטרינה, מלכת רוסיה, זו המכונה "הגדולה", עם מלכי אוסטריה ופרוסיה (הגרמנית) ושלושתם קמו על פולין הבלתי מוגנת וחילקו ביניהם את כל כולה. שלוש פעמים נוספות ערכו את החלוקה מחדש. לאחרונה – לאחר שניצחו את נפוליאון – קיסר בשנת 1813.
אך לא רק בגלל טעמים מדיניים רבתה השנאה בין שני העמים. הפולנים קיבלו את נצרותם מפי הכנסייה הקתולית הרומאית, ואילו הרוסים, - מידי האורתודוכסים ("החרדים"), אנשי ביצנץ, לפי הנוסח היווני. ושתי הכנסיות הללו הרי היו מנוגדות ורחשו איבה זו לזו מזה מאות בשנים, בעצם מראית התפלגותם, בשנת 1054. בין הניגודים הרבים והעמוקים הפרידו ביניהם גם הלכות דינים וחוקים, ואיסור חמור חל על החיתון ביניהם.
על כן, לא יכול היה פן (=אדון בפולנית) סטאכוביץ', הוא אבי ברק לשאת את אמו לו לאישה, מכיוון שהייתה רוסית, אורתודוקסית, והיא חיה בביתו כפילגש. ברם, כאשר היה בנה ברק בן חמש שנים, היא עזבתהו בבית אביו וברחה עם מאהבה, הקצין הרוסי. ויש אומרים, כי חדלה לאהוב את נותן לחמה, מפני שאיש גס רוח היה ולא חסך ממנה מכות ועלבונות, בפרט מכשגמע כמה כוסות מן הבקבוק. לא זמן רב נשאר פן סטאכוביץ' שומם וערירי, הוא התעודד חיש ולקח לו אישה קתולית כדת וכדין. כך הייתה לברק אם חורגת, ובאמת היא נהגה בו ביד חזקה. ברם, גם היא לא החזיקה מעמד בביתה זה, ולא ארכו הימים והיא נעלמה מן האופק, ולא נודע כיצד, לאן ולמה, נשאר ברק ללא השגחה.
שפן סטאכוביץ', אם כי איש עשיר היה, אך בלתי אהוד, בשל גאוותו ונטייתו לרדות בכל הבאים אתו במגע. לפי עיסוקו הוא היה קבלן. ברם, קבלן למה?
עירי, עיר וילנא, היא עיר עתיקה, שרוב בתיה ניבנו במאות הקודמות, וחדרי השימוש היו בה רק בבניינים החדישים, ואילו בבתים הישנים לא היו אפילו מים הזורמים בהם בצינורות. בתי העיר ניבנו גדולים ונרחבים בשטחם, בית בית וחצר פנימית לו, שהוא מקיפה מכל צד. ובחצר פנימה, באר מים הנשאבים בהינף קורה, או בסיבוב גלגל. ולכל חצר מחראה "ציבורית", בשביל כל תושבי הבית. ופעם בשנה, או יותר מכך, צריך היה לרוקן את תוכנה. לשם כך היו בעלי הבתים נזקקים לפן סטאכוביץ'. היו ברשותו עשרות עגלות רתומות לסוסיהן, טעונות חביות – ענק ומשאבות, והן נהוגות על ידי פועליו. ופן סטאכוביץ', הקבלן למפעל זה נקרא בפי כל "ראש האסיניזאציה", ז.א. "התברואה", מטעם העירייה.
עתה ידעתי מפני מה התייחס אבי בזלזול באמו ובאביו של ברק, ומה פירוש התעשרותו מ…זהב.
בימי הכיבוש הגרמני יצאו כל האגודות והמפלגות של כל עמי האזור מן המחתרת ופתחו בפעילותיהן בגלוי. רופא הבית שלנו, הד"ר יוסף אפשטין, מנהיג ציוני העיר, יסד אז את הגימנסיה העברית, הראשונה בפזורת ישראל, ואני נתקבלתי לכתה הראשונה, היא כיתה ה' לפי מנינם בארץ. נוסף על לימודי אלה, נדרשתי על ידי ההורים לשבת יום – יום שלש שעות רצופות ליד הפסנתר, כדי להכין שעורי למורתי, שלימדתני מטעם הקונסרבטוריה. לכן באה הפסקה לפגישותי עם ברק. גם את ברק רשמו ללימודים בגימנסיה הרוסית (הפרטית), שבראשה עמד המורה הותיק, מר ולר, גרמני יליד עירנו. שאלתי את אומנתי,
משום מה הפולני הגאה לא רשם את בנו בגימנסיה פולנית. השיבה, כי לדעתה, לו נרשם הנער בגימנסיה, שבין התלמידים נמצאו בני מכיריו של פן סטאכוביץ', היה דבר לידתו של ברק, מחוץ לנשואי אביו, נודע בין הנערים, שהיו בוודאי מקניטים אותו בכינוי "ממזר"…
משגמרתי את הכיתה החמישית (ט' אצלנו), לא היה בידי הגימנסיה העברית לפתוח כיתה ששית (זאת נפתחה כעבור שנה) לכן הוחלט בהתייעצות משפחתית כי אכנס לשישית שבגימנסיה של ולר, שנחשבה לטובות מכל האחרות. היה עלי להבחן לשם כך במקצוע אחד – בלטינית. מורה פרטי הכינני ונתקבלתי.
חוויות רבות היו לי בהיכנסי לכיתה הזאת. הן בשל מורים מעולים מאד (כולם גויים, גרמנים על פי רוב), והן בשל התלמידים, בני לאומים שונים. רובם כמובן, היו מאחינו בני ישראל. אבל היו ביניהם גם גרמנים, גם רוסים ופולנים ורוסים לבנים, אחד קראי ואחד אפילו מבני הטטרים. אבל עליהם לא ארחיב את דיבורי. בלימודים הצטיינתי מכולם. בפרט בספרות הרוסית. משהחליטה הכיתה להוציא חוברת, נבחרתי לשמש לה עורך. אך גם פרט זה אינו שייך לסיפור.
לתמהוני הרב, מצאתי בכיתה חבר ותיק, - את ברק. והכיצד?
המסכן ישב בכיתה הרביעית שנתיים וכן גם בחמישית. ומאחר והוא נרשם בהיותו גדול מכולם בשנה אחת, הרי למרות הבדלי הגיל בינינו, נפגשנו באותה הכיתה. משנתקבלתי ביקש ממני ברק, כי אשב על ידו, שלא נמצא לו ידיד בין כל הנערים. ומה היה טעמו? ברק היה נחשל בלימודים. אף כי הקדיש להם גם רצון וגם זמן. פשוט מאד : הוא היה בעל יכולת שכלית מוגבלת מאד. מעתה צריך הייתי אני לפתור בשבילו את כל הבעיות בכל מקצועות המתמטיקה, לכתוב את כל החיבורים בכל השפות הנלמדות, ללחוש לו את תשובותיו המושמעות מן המקום וגם להעביר לידו פתקים בשעת המבחן שבכתב. אמנם, בבחינות גמר הכיתה הוא לא הצליח ביותר, אבל בשל הציון השנתי הטוב שהוא קיבל הודות לי, הוא לא נשאר לשנה נוספת.
עם גמר הכיתה השישית בגימנסיה, רשאי היה ברק להירשם ולהתקבל אל בית הספר הממשלתי לקציני צבא, וזאת מה שהוא עשה. סיפרתי לו אז את ההלצה הבאה:
- מעשה בסטודנט של אוניברסיטה שנסע ברכבת. ישב אתו בקרון קצין צבא שנבע בלוויית כלבו. הכיר בו הקצין כי סטודנט הוא (על פי המדים), ופנה אל כלבו כמשיח עמו ואמר: "למד כלבי בחריצות ותגיע למעמד של סטודנט באוניברסיטה!" שמע הלז והוסיף, כדבר אל הכלב: –"ואם לא תשקוד על הלימודים, לא תגיע לאוניברסיטה, ויהיה עליך ללכת אל בית הספר לקצינים"…
ומובן מאליו, כי בית הספר לקצינים פתח את שעריו לפולנים בלבד, ואולי גם לשאר עמי האזור, אבל פרט ליהודים! אנטישמיות לא חסרה בעירנו. אפילו בהנהלת הגימנסיה בה למדתי. כאשר באתי לקבל את תעודת גמר הכיתה השישית, פנה אלי המנהל בלעג, בדברו אלי רוסית במבטא אופייני ליהודים, המבטאים את האות ר' בדומה לאות ח' – ואני הלא דברתי רוסית צחה, ב"מבטא המוסקבאי"! והדבר הרגיזני עד כדי כך , שעניתי , מה שעניתי, כדברי בדרך הגרמנים רוסית, ללא הבחנה בין ד' לט' דגושה, כ' ל-פ (דגושה אף היא). ראיתי את המנהל, האדון ולר מאדים מכעס, הבינותי מיד שלא תהיה תפארתי על הדרך הזאת שהנני הולך בה, והחלטתי מיד לעזוב גימנסיה זאת, ובקשר לכך, גם לדלג על שנת לימודים אחת, דבר שהיה חלומי מאז. התכוננתי במשך הקיץ, נבחנתי ונכנסתי לכיתה השמינית (האחרונה) של הגימנסיה (הפרטית) של חברת או.ר.או. (ראשי תיבות "חברת מפיצי מדעים") שלשון ההוראה בה נתחלפה בשנת הלימודים הזאת, מרוסית לפולנית, במגמה לקבל הסמכה ממשלתית. כמה מקצועות נלמדו בה עדיין ברוסית, וכמה כבר בפולנית, - לשון המדינה. אך הגימנסיה הייתה בבעלות יהודית וכל תלמידיה היו צעירי ישראל. את הגימנסיה הזאת סיימתי כתלמיד ראשון בכל המקצועות.
על לימודי בקונסרבטוריון למוסיקה ועל אלה בסמינר העברי למורים, מקצת הדברים כבר ספרתי, ולא הם הדברים הנוגעים לעצם הסיפור שבדעתי לגולל. רק אעיר, כי שנה אחת ניהלתי את בית הספר שבעיירה שצ'וצ'ין שבקרבת לידא, שנה אחת בעיירה וישניארו שליד וולוז'ין הנודעת ושנה אחת בעיירה הורדוצישקי (היידוצישאק – בפי היהודים), שליד הגבול הליטאי. בכל אלה, ואף בסמוכות להן, יסדתי סניפים לאגודת "צעירי ציון" הסוציאליסטיים, האחות למפלגת מפא"י שבארץ ישראל, או סניפים ל"החלוץ". פיתחתי בכל המקומות האלה פעילות ציונית ניכרת, עד כדי כך, ששמי נודע במרכזי האגודות האלה בוילנא.
משהחלטתי לעלות ארצה, נשאתי את כלתי מרים (לבית שניידר) לי לאישה בטכס צנוע שנערך בעיר גרודנה, בביתה של ברטה, אחות כלתי, במעמד בעלה, שני בניה ובמעמד הורי, אחי אברהם ואשתו, ואחותי ברטה ובעלה ראובן.
לקבל "סרטיפיקאט", היא ההרשאה לעלות ארצה, היה הדבר הגדול והקשה ביותר, לכל אחד ואחד, אבל לא לי, בעל זכויות רבות בעיני צמרת "החלוץ" ו "צעירי ציון". כי הסרטיפיקטים שניתנו ל"משרד ארץ ישראל" בוילנא מטעם הנציב העליון לארץ ישראל (מושל המנדט הבריטי בארץ ישראל) היו מעטים, וקופצים לעליה היו רבים מני ספור.
ארזנו חפצינו בחבילות, צרורות וארגז ומזוודות ובלוית כל משפחתי, עם חלק ממשפחת אשתי הצעירה, הגענו אל בית הנתיבות הוילנאי. והנה הגיעו שמה עשרות – עשרות דודים ובני דודים, קרובים ושארי בשר רחוקים, אשר ראיתים עד כה לעתים רחוקות מאד, רק בשמחות של מצווה. וכולם הביאו מתנות קטנות או גדולות או לכל הפחות צרורות פרחים. מלאנו בהם תא שלם בקרון הרכבת. לאים מלחיצות יד, חיבוקים ונשיקות פרידה (עם דמעות אמא, כמובן), יצאנו לדרך.
החניה הראשונה הייתה בעיר לבוב הגדולה, שבגליציה. ולמחרת היום הגענו לתחנת הגבול הפולנית בואך אל מדינת רומניה. כאן נעצרה הרכבת לזמן ממושך, לבדיקת הדרכונים של כמה מאות חלוצים ועולים אחרים, שנספחו אלינו בכל החניות. לאחר שהוחזרו לנו תעודותינו והרכבת המשיכה לחנות, יצאתי מתאי לטייל ברציף.
והנה לקראתי צועדים שני קציני צבא פולנים, במדיהם המבריקים ובכובעיהם בני ארבעת הקצוות. והם צועדים לעומתי מקושטי מדליות, כשהכסיה האחת נתונה בימינם, ושמאלם נתונה בתוך הכסיה השניה – מעשה גנדרנות. שניהם היו עונדים חרבותיהם לצידם. בעצם החרב – מזמן ניטל זיווה, שכן בעולמנו החמוש טנקים וכלי מלחמה יורקי אש למיניהם, מה מקומה של החרב? אבל הצבא הפולני שמר על החרב כקישוטו של הקצין.
והנה הקצינים מתקרבים והנני מבחין כבר את דרגותיהם: האחד, הגבוה בקומתו הוא רב סרן ואילו השני ,המגושם, מדיו הם מדי סרן. הנני מתבונן היטב, והרי הסרן איננו אלא ברק שלי! לבי נמלא שמחה לראות ידיד מנוער, שלא אחת נענשתי בגלל לחישותי לו בשעת השיעור, על מנת לעזור לו. ולא ידעתי הכיצד אפנה אליו. האקרא לו בשמו? או שמא לא ינעם לו להפגין ידידות ליהודי בפני חברו למדים, הגבוה ממנו בדרגה?
- אדוני הקפיטן, - פניתי, התכירני? הרי אני… - וכאן קראתי את עצמי בשמי. והוספתי: הנני בדרכי לארץ ישראל!
- הה, כן – הוא ענה לי בחיוך נאלץ.
הושטתי לו יד, כדי ללחוץ את ידו. והוא הושיט את שלו ואני לא ראיתי, כי אם הרגשתי במימוש, שהוא הושיט לי אצבע אחת בלבד…
לא ידעתי נפשי. זאת הייתה פגיעה בכבודי, פגיעה מעליבה מאד, והזמן לא איפשר שיקול דעת, שהיה עלי בו במקום למצוא מוצא מן הסבך. אמרתי בלבי שעלי להסתכן ולוא אפילו במעצר תוך כדי דרכי לארץ חלומותי… ו…ירקתי על האצבע של מעלת פן הקפיטן, ואמרתי:
- ברקו, ברקו! מה לך כי תגביה מצח? ואינך אלא ממזר, בן מנקה מחראות!…
ראיתי את פניו שהאדימו והאפירו חליפות, והרב סרן נעמד בפה פעור.
איני יודע מה עלול היה להתרחש, אילמלא נשמע ברגע זה צפצוף חד ומחריש אוזניים של הרכבת, ומיד התחילו הגלגלים לזוע ולזוז. כל עוד רוחי בי רצתי אל פתח הקרון הקרוב ביותר, אף כי לא קרוני שלי היה זה ועליתי על המדרגה. ובעמדי כך, מחזיק בבית – האחיזה ביד אחת, ביד השניה נפנפתי לשלום לברק, לפולין הגאה והיהירה, ולנעורי שתמו ונסתיימו בשעה זו.

מירושלים דליטא עד ירושלים דארעא
הדרך ארצה – ישראל הייתה כולה חוויה מעניינת ביותר. עברנו ברכבת את מדינת פולין מצפונה לדרומה וכן את מדינת רומניה עד לנמל קונסטאנצה. בעברנו את גליציה ראיתי לראשונה בחיי יהודים בלבוש המקובל אצל החסידים : לובשי "קאפוטות" ארוכות לגופם, חגורי אבנט של משי כשפוזמקאות לבנות לרגליהם. גם שוחחתי עימהם, אף כי לשונם הייתה מובנת בקושי רב. ה"יידיש" שבפיהם הייתה שונה אף מזו של יהודי "פולין רבתי".
יצאנו בראשית הסתיו הצפוני, ומשעברנו את שדותיה הפוריים של בסרביה על פני גניה המרובים, נהנינו ממזג האוויר הקיצי כמעט, ומריחות משכרים בשעת הבשלת הפירות למיניהם.
האנטישמיות ברומניה הייתה חריפה כבפולין. בווארשה משלו אז אנשי מפלגת ה"אנדיציה" ובראשם השר גראבובסקי, אשר חנק את המסחר היהודי במסיו הכבדים. ואילו ברומניה השתוללו הסטודנטים של הפרופסור קוזה נגד חבריהם שמקרב היהודים. את שנאת ישראל הרגשנו במבטיהם העוינים של פקידי הרשות למיניהם וכן בזלזולם בנו מצד הפקידים, בודקי תעודותינו.
ואתנו בקרון שניים מבחורי העיירה האחרונה אשר בה יסדתי את סניף "החלוץ". היו הם מפשוטי העם, לא בני עשירים ולא "בני תורה". אחד מהם, בחור צנוע ושקט, שלא ידע, כפי שייאמר באידיש: "לקשור זנבו של החתול", היינו, שאינו מוכשר למעשה שובבות. הוא היה מסור לאגודת "החלוץ" ועשה רבות לטובת בית הספר העברי. קראנו לו בשמו: יחיאל, והוא בן למשפחת נגרים, ונגר במקצועו. זכרתי כיצד בחור זה, שתקן שלא ידע
לפצות פה, עלה בעיניו הוא, משזכה לרשיון עליה. בעמדו לפני פקיד "המשרד הארץ ישראלי" שהיה צריך לרשום פרטיו בתעודה שניתנה גם מטעם משרדו, הוא נשאל:
- כמה כסף הנך לוקח עמך בעלותך ארצה?
- את כולו ! ענה זה בשחוק עצור, שהרי לא הייתה לו פרוטה לפורטה.
הפקיד לא הבין וחזר ושאל שאלתו: כמה כסף יש בידך?
- את כל כולו הנני נוטל עמדי, בבת אחת! ענה הבחור בתנועת יד, כמי שגורף ולוקח מה שמונח על השולחן לפניו…
הפקיד התמים לא הבין ללעגו של החלוץ החסר דמים. כל חבריו שעמדו לידו התאפקו שלא לפרוץ בצחוק. הייתי אני שהסברתי לפקיד:
- וכי אינך מבין שאין לו כל?
יחיאל זה עלה ארצה בחוסר כל. תחילה עבד בקיבוץ, ומשלמד קצת את מסיבות גידול ההדרים, עבד בפרדסי פתח-תקוה וגם קימץ כמה לירות כסף. אז הוא שכר חלקת שדה בשרון והקים משתלה. משגדלו השתילים מכר אותם במחיר גבוה, כי בשנים ההם רבו נוטעי הפרדסים בארץ, והרוח הספיק להגדיל את מפעלו פי כמה. וכן עשה כמה שנים רצופות וצבר כסף רב. אז הוא הביא ארצה את משפחתו והקים טחנה לטחינת גריסים, דבר שחסרונו היה מורגש בארץ. בסופו של סיפורי, הוא נהיה לבעל הטחנה הגדולה בארץ לטחינת קמחים למיניהם.
הבחור השני, אשר שם משפחתו – צ'ארניאצקי – שם משפחה פולני אציל, הנודע בתולדות פולין, גם הוא עלה ארצה בחוסר כל. אל העיירה הוא חזר לאחר שירותו בחיל הפרשים. להיספח אל חיל הפרשים, נחשב לשרות נכבד ביותר בצבא פולין. וכיצד נתקבל בחור יהודי לצבא ה"אולנים" (כן נקראו הפרשים בפולניה)? אולי מפני שלא נראה כיהודי, בהיותו גבוה וחסון, רחב גרם, כחול עיניים וצהבהב שער, שהיה בכל זאת מקורזל.
ואולי בזכות שם משפחתו האצילי. אם כך ואם כך, מעלה מן התואר "סמל" הוא לא עלה, אם כי השתתף בחרבו בדיכוי מרד הפועלים בגליציה.
לבחור יחיאל קרה מקרה. הוא עמד בפרוזדור הרכבת ועישן סיגרייתו. עבר על פניו פקיד הרשות, הלבוש אזרחית, בלוויית שנים מאנשי הז'אנדרמריה (משטרה צבאית). הפקיד ראה אותו ואמר לו ברומנית מה שאמר והצביע על שלט המכריז על כך. ברם השלט היה בשתי שפות, הרומנית והצרפתית, שהבחור לא ידע את זו ואת זו. על כן המשיך לעשן, כאילו לא פנה אליו הפקיד. ואז סטר לו הפקיד שטירה שהצטלצלה בכל הקרון, והסיגריה נשרה מפיו. עוד עמד בחורנו זה נבוך ואינו יודע בשל מה ולמה באה עליו הרעה הזאת, והפקיד המשיך בדרכו.
אותה השעה ישב צ'ארניאצקי בפנים תאו. הוא יצא וסופרו לו פרטי המעשה. אמר: אנסה, אם גם לי תסטור תולעת זו על לחיי. עמד, עישן וחיכה לפקיד, כי יחזור. אמנם כן היה, הפקיד עם הז'נדרמרים בא בלכתו חזרה. ראה את הבחור הגבוה ממנו ורחב הכתפיים מעשן, הצביע על הכתובת ואמר לו בגרמנית, אך באדיבות רבה, כי העישון בקרון זה אסור. אז חדל צ'רניאצקי מן העישון, והסביר לנו כי עשה כן משום שהפקיד פנה אליו בנימוס ובכבוד.
באחת התחנות שבדרך עמדה הרכבת זמן ממושך, אולי היה הדבר בתחנת בוקרשט, הבירה, שם התהלכנו ברציף. אני חזרתי לקרוני להשגיח על חפצינו ואשתי הצעירה המשיכה להתהלך עם שני הבחורים האלה. והנה צפצפה הרכבת ומיד זזה ונעה. כל המטיילים תחזרו בריצה אל פתחי הקרונות ועלו, רק אשתי נותרה ברציף. אבל לא ביחידות, היה עמה צ'ארניאצקי. הוא תפס אותה, הרימה כהרים איש תינוקו ורץ עמה בהחזיקו אותה אל פתח הקרון והגישה לידי יחיאל. וזה תפסה והרימה והעמידה על רגליה בפרוזדור הקרון ואז עלה צ'רניאצקי אחריה. ומה היינו יכולים לעשות, אילולא שניים אלה, בייחוד לולא צ'רניאצקי, בעל היוזמה והתושיה? שאשתי לא ידעה אף לשון זרה פרט לרוסית, שלא היה לה שימוש ברומניה, ולא היה בידה כל כסף ולא תעודה כל שהיא…
בארץ התחיל צ'רניאצקי זה כחבר קיבוץ, אחר כך עזב אותו והתנחל במושב כפר אז"ר, עשה חייל, והביא ארצה את אחותו, השיאה לבחור טוב ואף נתן לה סכום כסף הגון, שאגר בשבילה כמתנת נדוניה. הוא גם סידר אותה עם בעלה כחברי המושב. רק לאחר כל אלה, בהיותו כבר כבן ארבעים ויותר דאג לעצמו ומצא אישה והקים משפחה עובדת על אדמת ישראל.
הגענו לקונסטאנצה, עיר מסודרת ונקיה וגם יפה מאד. סיירנו בה, ברחובותיה ובכיכרותיה,
המקושטות אנדרטאות נאות. אחת מהן הוקמה לזכר פובליוס אובידיוס נאזו, אשר הוגלה לעיר זו בפקודת אוגוסטוס קיסר רומי, בשל פגיעה בכבוד נכדתו, שפגע אובידיוס באחת מיצירותיו. על יד האנדרטה עמדתי ודקלמתי בלטינית בע"פ את ה-"מטמורפוזות" ("התמורות") של משורר גדול זה, אשר נפטר בעיר זו בשנת ה – 18 לספירה המקובלת, במשול טיבריוס קיסר ברומי.
בטרם נעלה על אנייתנו, זו האנייה "רומניה הגדולה", אמרנו להצטייד במזונות לכל ימי ההפלגה הרבים. אשתי בחרה בחנות הפירות בשני אבטיחים והעמיסה אותם עלי. ראיתי בחנות הפירות מעין שזיפונים קטנים, שחורים ומבריקים. שאלתי למחירם (החנווני דיבר גרמנית) ואמרתי לקנות כמה קילו מהם. הביט עלי החנווני תחילה בתמיהה ואחר כך בחיוך וענה כי טוב אעשה אם תחילה אטעם מהם. לקחתי "שזיפון" אחד לפי…ומיד ורקתי אותו החוצה, שהפרי היה מריר ופסול – טעם. שאלתי אם כל "השזיפים" הללו מרים הם? וענה לי , כי אינם שזיפים, כי אם "אוליבים". "אוליבים" – ידוע ידעתי, כי פירות תנכיי"ם הם, ובעברית קרואים הם בשם "זיתים". אלא שבמקום משם באתי, אין רואים פרי משובח זה, ורק פה שזפתו עיני לראשונה בחיי. רק אחר כך בארץ, "התאמנתי" באכילת פרי זה וגם אהבתיו, בין שהוא שחור ובין שהוא בצבע "זיתי".
אגב, לאחר שהעליתי ארצה את אמי ז"ל, הגשתי לה פעם אחת זיתים שחורים וקראתי להם בשם "שזיפונים", וגם היא ירקה מיד לאחר שטעמה זית לראשונה… ויסלח נא האלהים לי בעד מעשה שחוק זה.
קשה מאד היה לי לעלות על סיפון האנייה את כל הכבודה שלי, הצרורות, החבילות, הארגז והמזוודות עם שני האבטיחים הגדולים, ועזרת שני הבחורים שסיפרתי עליהם עמדה לי. אחד האבטיחים נפל מיד, התגלגל אל אחת הפינות של הסיפון והתרסק כליל…
וכעבור שעות אחדות של המתנה הרימונו עוגן והפלגנו דרומה בים השחור, אל חופי המכורה הבלתי נודעת, אך האהובה בכמיהה וערגון, אל החופים עלומי – העתיד…

התוחלת שנכזבה
היה הייתה בארץ משוררת רכה וענוגה. והיא כתבה: "רק על עצמי לספר ידעתי…" ולא כן היה. היא היטיבה לספר על הארץ, על נופה, יופייה ועל דמויות העבר שפעלו בה, בחן רב ובטעם מעודן, אף כי בעצב מה.
ואני לא אלאה את הקורא בסיפור קורות ימי. אסתפק בכמה פרטים בלבד. ואזכיר שנת לידתי – תרס"ח. וכן לא אספר זיכרונות ילדותי ונעורי, שכן אלה עברו עלי לא בירושלים דארעא, כי אם בירושלים דליטא (ארץ, אל תכסי דמיה!).
שם גדלתי כצעיר מכל בני משפחתי העניפה, המסורתית במידה מעטה. ואף כי לא הייתה מחמירה בקיום המצוות, הרי הייתה אדוקה בציוניותה, שכל בניה שימשו עסקני התנועה הזאת, ואבי המשפחה נימנה בין ראשוני "חיבת - ציון". ואף כי שפת חינוכי בראשיתו הייתה זרה, ועד ימי בחרותי הגיתי בספרי העולם הנכרי גדלתי על אהבת ארץ – ישראל.
עודני ילד חלמתי על נוף קסום של דקלים עלי גבעה, בארץ פלאי זוהר, היא ארצי, ארץ הצבי. נער הייתי עם נערי הגימנסיה העברית הראשונה בגולה, שנוסדה בעירי, אך ראיתי בחלומותי את עצמי כתלמיד הגימנסיה "הרצליה". ואילו בהיותי בחור, חובש ספסל ורכון על גבי ספר, בבית עקד – הספרים המהולל על שם ר' מתתיהו שטראשון ז"ל, חלמתי לישב בספריית המכללה העברית בירושלים עיר הקודש תותבב"א, העתידה להיווסד בה. אף עסקתי בקיבוץ ספרים למענה, כפעיל באגודת הנוער הציוני "החבר". והיקר באדם, החכם, הסופר ר' חייקל לונסקי הי"ד, קיבלם מידי על מנת להעבירם ירושליימה.
ולאחר גמר לימודי התיכוניים, עם אלה שבקונסרבטוריון למוסיקה ושל הסמינר למורים העברי (מטעם חברת "תרבות"), משנתמניתי למורה בבית ספר עברי באחת מעיירות המחוז, הרביתי לנטוע בלב חניכי אהבת ארץ ישראל. ובלבי פנימה ייחלתי ליום בו אזכה לחנך ילדי ארץ הבחירה. והם נראו בעיני רוחי למאושרים בין ילדי עמנו, מעצם היותם גדלים בחרות נפשית בארץ אבותינו, ללא אימת ילדי הגויים הרשעים, המתנכלים להרע ולחבל בנו… אמנם זכיתי לראות רבים מתלמידי אלה נחלצים ועולים ארצה, לעבוד אדמתה ולהפרות רגביה בזיעתם ואף בדמם… וחשבתי זאת לעצמי לזכות גדולה.
כל תקוותי וציפיותי אז התמקדו בדימוי אחד: מתי אזכה להגיע אל חופי ארצנו? – כי אז אפול על פני ואשק את אדמת "מכורתי, נוף מולדתי" – כדברי השיר, - את אדמת ארצי, אשר "טעם רגביה לפי מדבש יערב"…
ובימים ההם טרחתי ועברתי על פני עיירות המחוז. ובכל אחת מהן נשאתי נאומים נלהבים בפני הצעירים, נאומים חוצבי להבות אהבה אל ארצנו. ויסדתי תאים לאגודות "החלוץ" ואף העליתי בודדים מהם ארצה. בודדים, - כי מכסת רשיונות העלייה המוקצבים הייתה דלה וזעומה ביותר.
לבסוף הגיעה השעה המקווה והנעתרת : הענק גם לי רשיון עלייה. ולא בפשטות נקלה, כי אם לאחר נוהל מורכב ומייגע, ומבחן על ידי ועדת המשרד המוקם לשם זה. ברם, נניח לכך, - כל זה שייך לפצעי העבר. העיקר הוא, שבשלהי הסתיו לשנת תרפ"ה עלינו כמה מאות חלוצים ו"עולים", - שלהם רשיונות עלייה כמשפט בעלי הון, - על האניה "רומניה" בנמל קונסטאנצה, - עירו של אובידיוס נאזון. ובין כל אלה, רעייתי ואני על כל הצרורות אשר עמנו.
קשה הייתה ההפלגה. היינו צפופים ודחוסים מחמת ריבויינו, העולה על מכסת הנוסעים הרגילה לפי קיבול האנייה. המשרד לשילוח עולים לא הפסיד בשל כך. אבל מי זה ואיזה הוא החלוץ, שההין להעלות דברי ביקורת על דל שפתיו? רב היה הדחק והמחסור בדברים שימושיים במשך ימי הנסיעה הארוכים. חסרו גם מי שתייה טהורים. רבים סבלו בעת שהספינה הייתה מטולטלת ומטרפת בגלי הים. אבל מי שם לב לקטנות כאלה? על סיפון האנייה ובתחתיתה שררה אווירת שמחה ועליצות. השיחות, הדיונים הפומביים והזמרה התחלפו בזה אחר זה. הלב התפעם למראה הזוהר של התכלת העמוקה שלרקיע השמיים, שכמותם לא ראינו לטוהר ולבהירות. נשמנו עמוקות אוויר הים שריחו מלוח והוא עשיר באוזון. והעיניים היו נשואות קדמה מזרחה: אימתי יופיע בקצה האופק מתארו של הכרמל הנישא, עטור יערות והיכלות? אימתי נקרב אל נמל חיפה התוסס והשוקק בשווקיו? והלב נכסף והעיניים כלות…
ובאחד מלילות הציפייה המייגעת, ואני שוכב רדום בבטן האנייה, התעוררתי מצינת הבוקר. הייתה זו שעה, עת המחשכים נאבקים בדמדומי שחר, בטרם יכיר איש בין תכלת לכרתי. לפתע בקע קול: "חיפה! הכרמל באופק!…" והקול הפך למצהלת תרועה.
לא היה עלי להתלבש: היינו ישנים בלבושנו. קפצתי חיש קל ועליתי הסיפונה. שם כבר נתקהלו רוב הנוסעים, ה"חלוצים" וה"עולים", מי רחוץ ומי בטרם ייטול ידיו, כשקורי השינה דבוקים לריסי עיניו.
והנה מבעד לערפילי בקר הבחנו מרחוק בצללית עמומה של הרכס המתמשך, כגמל מוברך הרובץ תחת עול משאו. והנה פרצו כל הסכרים ש"בלבב פנימה" וכל הקהל המגוון הזה של חלוצים ועולים, בני כל הגילים והמעמדות, פרצו בשירה אדירה, בשירת "התקווה". היו במעמד זה דוברי לשונות הרבה ובני ארצות שונות: בני פולין, ליטא ורייסן, בני אוקראינה ובסרביה, חסידים עבדקנים מעיירות גליציה, בני אונגרין, מהם מזוקנים ומפואתים ומהם מגולחים כמשפט ה"ניאולוגים", בני וואלאכיי ומולדביה הזריזים, והבולגרים מיושבי הדעת: כולם כאחד שרו בעמידת דום ודמעות התנוצצו בעיני רבים.
ברם, עוד הדרך רבה. ומי שעמד עטוף קלות, ירד להתלבש כראוי. כולם ארזו מחדש את צקלונותיהם והעלום על הסיפון. המסורתיים שבתוכנו, עטופי טלית, כשתפיליהם על מצחם ועל זרועם, עמדו בתפילתם כשפניהם לעבר ירושלים.
אט אט קרבנו אל החוף, החשוף ללא נמל, ובריחוק ממנו השלכנו עוגן.
בסירת משמר עלו על הסיפון פקידי המנדט היהירים ובדקו עד צהרי יום מסמכי איש ואיש. העמידה בתור הייתה לעינוי נפש. ובשעות שלאחר הצהרים התקרבו אל האנייה סירות – סירות ובהן דמויות מוזרות של יצורים מזרחיים, לובשי אברקיים, בדומה לאלה של הקוזקים, והם חובשי תרבושים, או מטפחות מזוהמות לראשיהם. מהם עלו על הסיפון והתחילו לזרוק את חפצינו לתוך סירותיהם ואילו אלה שנותרו בסירות פרשו ידיהם לקבלם. ואנו התחלנו לרדת אחד – אחד בסולם הצר שבצד האנייה. ובהגיענו אל השלב התחתון של הסולם, והוא גבוה מן הסירה, היה עלינו לקפוץ לידי הסבל הפורש ידיו לאחוז בקופץ. הבנות המעודנות שלנו או שקפצו בצווחת גיל, או שהוטלו לתוך הסירה על ידי הערבי מגובהו של השלב התחתון, כשהן צורחות בחלחלתן. והערבי ממתין להם למטה, חוטפן בזרועות פתוחות, כחוטף נער את כדורו הנזרק אל ידיו.
בסירת משוט זו הגענו, אשתי ואני אל הרציף המזוהם. ולא ניתן לנו להשהות מבטינו ימין ושמאל. נצטווינו מיד ליטול חפצינו ולסור אל המבנה הנמוך והאפור של ה"קארנטינה", הוא ההסגר. בו נפרדנו הגברים מן הנשים, אל המקלחות, ואת הבגדים היה עלינו למסור, לשימם בתנור ה"דיזאינפקציה". בצאתנו חיכינו לפליטת בגדינו מן התנור, לאחר ה"טהרה". ואמנם הם יצאו גם יצאו, אך במצב הקשה להכירם: מקומטים, מעוכים ומכווצים, ללא תואר והדר… ועתה הגיע תורם של כל חפצינו הארוזים, הצרורות והציקלונות לשימם לתנור הדיזאינפקציה, ולאחר היטהרם לגרור אותם אל עבר דלת היציאה.
ואני שמאסתי ביחס בני עמנו אל שלטונות הגולה, יחס, שכל המרבה לרמותם – הריהו בן חייל! – אני שאמרתי בלבי להיות אזרח נאמן לממשל ארצי, ארץ ישראל, ראיתי צורך לעקוף חוק: התחכמתי וגררתי את הארגז והמזוודות הכבדים ישר אל דלת היציאה, כאילו לאחר שהיו בתנור, וכך הצלתים מקלקול שאין לו תיקון.
ליד השער המתינה לי זוגתי, ועמה יחד, על כל שפע צרורותינו, כשאנו לבושים "קשוטים קמוטים" יצאנו אל הדרור: הגענו ארצה ישראל.
והנה אנו עומדים בסימטה צרה, נרפשת וזבה מי שופכין דלוחים…
ואיך אפול ארצה לחונן את רגבי אדמת מכורתי האהובה, באמצע סימטה עכורה, מטונפת ומגואלת, בין קהל ערבים, אנשי אימות, עויני המבט וזעומי הפנים מזה, לבין קצינים ופקידים אנגליים, המסתכלים עלינו בזלזול ובוז בלתי מוסווה?
אויה לי ! איככה אוכל לקיים נדרי ולהשתטח על אדמת ארצי, כדרך "אבלי ציון", וכמו הלוי ואלחריזי בשעתם, כדי לרצות אבניה ולחונן עפרה?…

---

פמוטי השבת
לסבתא של אמי היה זוג פמוטים
שגם הם – ירושת קודמותיה,
ואמי, נוחה עדן, שדות ובתים
לא ירשה, אך קבלה פמוטיה.
והיו פמוטים אלה לה לשלל,
נכללו בנדן מאביה,
שיוצקו וצורפו הם מכסף קלל,
על עמוד ובסיס וגביע.
ולפני השקיעה, בערוב השבת,
היא הייתה מתכסה במטפחת
ופורשת כפיה, הישר המבט,
על נרות מברכת בנחת.
נר אחד ל"שמור", נר שני ל"זכור",
בקבלה בוא כלה מאורסת,
היא לכבוד המלכה בשביס הצחור
כה הייתה את כפיה פורשת.
השכינה אז שרתה בחסדו של בורא,
והרגשתי בחוש, כבאוב, כי
גם זוג מלאכי השרת פה שורה, -
משירו של שאול טשרניחובסקי.
ונפוצה הקדושה ונמוגו חולין
ואמי אז כלה אור קורנת,
והבית שלו, שאנן הטרקלין,
כי מנוחת השבת בו רוננת.

כי חלפו השנים והבית עלה
בלהבות השואה שהזריחו, -
אך אמי אז בארץ, שפר גורלה,
וברוך רחמנא, קודשא בריך – הוא!
פמוטיה אמי זמן לפני הסתלקה
לצעירה בבנותי אז הורישה,
וכזכר-חורבן הם נפלו בחלקה,
ברם הבת הבכירה היא הבישה.
באמרה: כי אינני שומרת שבת
ומ"אידישקייט" אין בה אף קורט,
ולא כן הצעירה בבנות, שהיא בת
השומרת מצוות ומסורת.
לבכירה לפיסה, אז אומר להגיש
בתמורה, לחילוף פמוטים, -
שני זוגות פמוטים, בסגנון החדיש,
לסלון המודרני, - פי שנים!
על מזנון-משקאות, זה מקום פמוטים,
הם עומדים יתרים שם מגודש,
נכלמים הם מוחים בדברים הבוטים:
-"אנו פה לא לחול, לא לקודש!"
אך בתי הצעירה הנרות מדליקה
ומברכת ברחימו ודחילו,
וארשת פניה אז אור מפיקה,
מריגוש עיני דמע יזילו…

---

לבני אהובי, מונה ויוסי, שלום רב!
מתחנת השידור באה אלי קריאת S.O.S , שאחבר להם סידרת תכניות חדשה (לאחר שסיימתי עריכת 6 תכניות, שעליהן הוסכם), התכנית הקרובה תהא מוקדשת לשירי ערש. ב – 11/27 זה. והנני כבר יושב על המדוכה.
ביושבי על מדוכת שירי הערש, עומדת לעומתי במשך כל הזמן דמותו של רוני האהוב, והנני הוגה בו. הוא מצטייר בעיני רוחי כך, כפי שהוא נראה על שני תצלומיו האחרונים (אגב, תודה רבה בעדם!).
לזאת הקדשתי לו את תרגומי שתרגמתי משירי מ. גבירטיג העממי. התרגום עם התווים הנה לפניכם. ויפה תעשה מונה, אם תסור עם התווים למקום פסנתר ותנגן הניגון המתוק.
להקריא (סליחה: - צ"ל: לקרא) לפני רוני את השיר, בזמן זה, סבורני, מוקדם קצת. אבל לשיר: כן! – סגולה להרדמה.
בברכת כל – טוב!
שלכם
יוסף כהן צדק.

נ.ב.
הסבתא ישנה. בלי שיר ערש. השעה – שעת חצות. לזאת ד"ש ממנה על דעת עצמי.
ירושלים, 18/11/1962 .

---

שיר - ערשמ. גבירטיג
("יענקעלע")
הוי, נומה בני, עצום את העיניים,
הילד החמוד שבבנים:
לילד שצמחו בפיו שנים,
העוד נאה לשיר לו: "נומה, נים" ?
הילד שעלו שניו אפילו,
לרוץ לחדר עוד מעט יזכה,
חומש וגמרא ילמד בדחילו,
בושה כי ייבב וכי יבכה !
הילד, שילמד גמרא עם רש"י,
(אביו ישמח, מעונג מדושן!):
תלמיד חכם, עילוי כבר רב אשי,
על מה יבכה ולמה לא יישן?
הילד, שיגדל חכם מתמיה
וכן אולי, סוחר גדול וטוב,
שלחופה הנה כמעט הגיע,
האם צריך לשכב כלו רטוב?
הוי, נום, בחור – חתן, אחת ושתים,
לעת – עתה בערש שכב, נרדם!
הרבה דמעות תשפוך אמך בינתיים,
עד שתגדל ותהא לבן אדם…

לנכדי האהוב רוני, בבאר שבע, בחיבה
תרגם סבו יוסף כהן צדק

---

מתנה
מכתב זה כתוב
לרון האהוב,
כותב המכתב
אל רוני, הסב.
ובו מתנה
אשר הוא קנה:
עכבר על כדור
ומחברת ציור.
לגיל היפה
יש פה צפצפה,
חוברת גם כן
מסב הזקן.
שי לה ולך,
שלום וברכה!
1966.

---

לנכדי הטוב והאהוב, הלא הוא רוני, השלום והברכה!
תודה לך, ילד טוב וחכם, בעד המכתב היפה אשר שלחת לי.
הסבתא ואני שמחנו מאד לקרא את דבריך.
הסבתא מרגישה את עצמה הרבה יותר טוב.
וגם אני.
ואנו שנינו כבר מתגעגעים לראות את הנכדים הטובים שלנו
אשר בבאר שבע. וגם נשמח לראות אתכם אצלנו בקרוב.
כמו כן רוצים אנו לראות את התעודה הטובה אשר אתה
תקבל בגמר הלימודים בכיתה א'.
והנה שתי תמונות: אחת בשבילך ואחת בשבילך גילי. בלי מריבות!
מסור לה יחד עם נשיקה על המצח, בשמי.
רציתי שגם אתה תמסור ממני נשיקה ממני לעצמך על המצח.
ואם זה גבוה יותר מדי, הלא תוכל לעלות על הכסא.
והנה גם אווירון, אשר שכחת אצלנו בבית.
ועתה מסור נא שלום מהסבתא לאבא ולאמא
ולשתי האחיות החמודות שלך.
שלום לך, ילדי הטוב, שחק ושמח ורק אל תשבור את הכלים!
שלך באהבה,
הסבא
יוסף כהן צדק
ירושלים, יום שלישי, 1968

----------------------------------------------------------------------------------------------------

השלומות והברכות לאהובי לבי,למונה, יוסף ובניהם שיחיו !
מיום שהייתם אצלנו לאחרונה ועד היום, הטרידתני הסבתא שתחי' חזור והטרד בתוחכה : משום מה לא נתנו אז לידכם המחאת – כסף של משלוח מנות לפורים! וגם האשימה אותי בשיכחה זו.
עד שאמרתי לה, כי אין זה מדרכי הבריות לחתום על צ'ק, בטרם יוודע, אם יש לו כיסוי.
גם היום לא נדע מה רב חלקנו במרתפי הבנק. ברם, שמוע שמענו, כי הוסיפו על שחק משכורתנו. ומכיוון שכך, הגיע הזמן (סליחה: "העיתוי" כדאמרי אנשי) להקדים ולהעניק שילוח-מנות דפורים, שיוחג בשעה טובה ומוצלחת בעוד ירח ימים. והרי לפניכם רצופה בזה המחאה על סך עשרת אלפים שקל. וחלוקתם לנכדים – כראות עיניכם. וכל זאת כדי לשמח לבבם ולהשכין שמחה וששון במעונכם. ונא לשים אגרתי זו לפני עיניהם, למען ידעו כי אהבנום ולא שכחנום ביום שנהפך לנו מיגון לשמחה, ככתוב.
ועל זאת באתי על החתום
אביכם וסבכם – אוהבכם
הנקוב בשמי ובשם זוגתי שתחי'
נאום יוסף כהן צדק
ירושלים 12.3.1987
----------------------------------------------------------------------------------------------------

לכבוד משפחת אפשטין כולה, השלום והברכה!
יוסי היקר מאד, לפי חשבוני, מכתבי זה ישיגכם ביום החג, או למחרתו – ביום החג אשר בירושלים. על כן קבלו נא את איחולינו של פורים שמח ומבדח.
לוטה בזה המחאה על סך 150 ש"ח, 50 לכל אחת מן הבנות ו – 50 לבן.
ואתה עצמך לא תצא מקופח ! ביום שתאיר השמש בהרי יהודה ויחם בירושלים עיה"ק, אצא מן הבית ואקנה בשבילך קונצרט מאלה של מוצרט ועוד תקליט על פי בחירתי. שבימים האחרונים איני יוצא מחמת הקור.
ובינתיים היו שלמים ובריאים ואהבתנו תלוה אתכם בכל אשר תפנו.
שלכם,
יוסף כהן צדק גם בשם מרים זקנתי ובשמי

----------------------------------------------------------------------------------------------------

ליקרה בבנות, לזוהר, תזהר, אמן כן יהי רצון!
ירושלים, י"ז בשבט ה'תש"ם
קבלתי מרוסיה בולים מועטים. ביניהם סידרה זואולוגית, ואותה הנני שולח אליך כולה, כפי שקיבלתי.
הסדרה הופיעה בשנת 1974 לרגל קונגרס בינלאומי, במוקדש לחכמת ה"טריאולוגיה", שפירוש המלה הזאת היא תורת בעלי חיים פראיים: מלשון
therion (ביוונית) שפירושו בעל חי פראי, ומלשון logos שפירושו – תורה, חכמה. הקונגרס התקיים במוסקווה, כמובן, אחרת הסדרה לא הייתה מופיעה ברוסיה.
על כמה מן החיות המופיעות על גבי הבולים אני יודע להסביר כדלקמן:
1. על הבול של 1 קופיקה (זו המטבע הסובייטית) תמונת בעל-חי שאין לו בוודאי שם עברי, שם הוא נקרא סיגק, שם מונגולי, שמולדתו במונגוליה. הואט שייך למשפחת הצבאים וקרניו צורתן נבל, והוא מפריס פרסה. בעל-חי זה כמעט הושמד. קרניים יש רק לזכרים.
2. על הבול של 3 קופיקות, בעל-חי למשפחת הסוסים והוא חי פרא, מפריס פרסה. כמעט הושמד. מולדתו אסיה התיכונית. שמו בלשון בני המקום: קולן, בשפת הטורקמנים.
3. על הבול של 4 קופיקות – חולד-מים, אוכל חרקים, בעל חיים החי על פי רוב במים. בן חופיו של הנהרות וולגה, דון ונהר אורל. פרוותו יקרה.
4. על הבול של 6 קופ. – חתול-ים.
5. "    "    " 10 " הלוויתן הגרינלנדי.
השתמשי לעונג!
כל טב לך, נכדתי היקרה, ונא לפרוש בשלום כל בני המשפחה! גם בשם הסבתא האוהבת אתכן מאד מאד.
שלך ושלכם,
יוסף כהן צדק.

----------------------------------------------------------------------------------------------------

לנכדתי הטובה והחביבה, הרי היא זוהר,
ירושלים, 28.6.1980
מוצש"ק, י"ד בתמוז, תש"ם
השלום, הברכה וההצלחה!
גם אני מצטער על האיחור שחל בכתיבת תשובתי למכתבך החביב, שהחילותי בהכנות לנסיעה ובכל הדאגות והטרחות הקשורות בקניית החפצים הנחוצים בדרך, הכרטיס לטיסה וכל השאר. ובנוסף לכל אלה, אחי אברהם חלה מחלה קשה, שאין להימנע ממנה, הקשורה בעצם הזקנה. שיתוק חלקי פגע בו. לפני שבוע שהייתי יומיים על ידו ולא יכול להניע יד ורגל (ימין), אבל לשונו הייתה עם פיו, אף כי דיבורו לא היה נהיר. והעיקר, מחשבותיו היו בהירות וברורות. השבוע, כמסופר, הוטב לו קמעא, ובעוד יומיים שוב אסע לראותו. בפרט שהספר, פרי עמלו וקצת פרי עמלי, עומד עתה להופיע והוא חרד, שמא המוציא לאור לא ישגיח בשבע עיניים על תקנתו. ועל כן הוא הודיעני באמצעות אשתו, שעלי לבוא לתל-אביב.
ואז בדקתי את "הנגאטיב" ומצאתי בו "נגע-טיב"… 110 שגיאות דפוס! מסרתי למוציא לאור רשימת התיקונים והפעם אבדוק מחדש. (ומה הוא ה"נגאטיב"? זה הוא הצילום הראשון של ההדפסה, בהיפוך הצבעים, לבן על גבי שחור, כפי שאביך מצלם אותך ותחילה התצלום יוצא על גבי הסרט של החומר השקוף).
טוב תעשי, נכדתי החביבה עלי, אם תתכתבי עם ורד. ההתכתבות תלמד אותך לטקטק על מכונת הכתיבה ותלמד את ורד לכתוב ללא שגיאות, ועל כך היא פעם תודה לך, שהודות לך למדה עברית…
בפרט שמחתי שעלית על במת הקונצרט בלי פחד ובלי היסוס. ולוא אפילו לא הצלחת, גם אז הייתה זו הצלחה בידך, שעצם ההופעה בפני קהל יש בה מן החשוב לכל איש ואיש.
אינני מטיל צל של ספק-ספיקא, שבכיתה ח' תהיי את התלמידה הטובה מכל שאר ילדי הכתה. שיש בך כל הסגולות להצטיין: השכל הישר, הרצון הטוב וההתמדה, יחד עם זיכרון בהיר.
עלי והצליחי ותשמחי אותנו בהישגיך!
ועתה בקשה לי לפניך, ונא עשי כמבוקשי:
הנני יוצא בעוד ארבעה שבועות לחו"ל, לשטוקהולם שבשוודיה.
והסבתא נשארת בבית, כפי הנראה. אנא, ילדתי החביבה, שמחי אל לבה בצלצול בטלפון, לבל תרגיש את עצמה בודדה וזנוחה. ואם אפשר, גם לפני נסיעתי. שהיא לעתים קרובות מביעה את געגועיה אל משפחתכם. ולאחרונה אין איש מכם טורח להיזכר בה, פרט לרוני. והיא מאד מאד חפצה לדעת מה נשמע ומה נעשה אצלכם. כל יום ששי, אין היא עוזבת את הבית, בתקווה, שמי שהוא מכם ירים את השפופרת. ואין נשמע קולכם. והיא אומרת:
- הנה הערב (מדובר ביום ששי), עתידה בתי בוודאי ובוודאי לצלצל אלינו!…
ולבסוף היא נשארת מאוכזבת…
על כן, בקשתי היא, שתצלצלי את אלינו כל יום ו' לפנות ערב ותבשרי בשורות טובות ונחמות.

----------------------------------------------------------------------------------------------------

השלום והברכות לנכדתי היקרה, לזהר!
עש"ק, י' באלול, תש"ם
ירושלים, 22.8.80
בשובי מנסיעותי מצאתי בבית את מכתבך מלפני חורש ימים, זה המספר על רחיצתך בים ועל המדוזות. וכן את מכתבך מיום 16.8. ובו מפית מרהבת – עין ביופייה, מעשה ידיך, מתנה לסבתא. המפית מצאה את מקומה בחדרי, מתחת לתמונת הנשיא קציר.
ובכן תודה לך על שני המכתבים ועל המפית מקרב לב. סבתא הייתה נרגשת מעצם המעשה שלך.
מסרי נא שלום לכל המשפחה וספרי להם כי נסיעתי הוכתרה בהצלחה: נתקבלתי בחו"ל באופן יפה ביותר ונהניתי מאד. אמנם הדרך הייתה מעייפת (מעלה מ – 20 שעות נסיעה ברכבת!) אבל חסכתי על ידי כך כסף רב, ובו קניתי מזכרות לכל אחת מכן (כולל אמא) ולכל אחד מכם (פרט לאבא). וכל כך למה? שלא מצאתי דבר ראוי לו (שיהיה לפי יכולת כיסי…)
וכן גם למוטי לא קניתי דבר. אך לשאר בני המשפחה הספיקו כספי. וזאת היה לנגד עיני : לכל הנכדות – אותו דבר ממש (בשינויי גודל), לכל הנכדים – אותו דבר ממש (בשינוי הגודל), ולכל בנותי שוב אותו הדבר. והשאלה עתה : כיצד יעבור החתול מעבר הנהר ?
ברם לך ובשבילך תוספת : בולי שוודיה. וכל כך למה? מפני שאת הכותבת מכתבים כל כך יפים.
שאו שלום, את, אחותך ואחיך אביך ואמך וכל טוב לכם.
מקרב לב , שלכם, סבכם
יוסף כהן צדק

----------------------------------------------------------------------------------------------------

לזוהר היקרה, שלום וברכה!
ירושלים, - 25.2.1981
כאשר הדפסתי במכונת דפוס ביתית את הסיפור הראשון, אשר שלחתי אליך, כתבתי אותו (בהדפסה) בשני העתקים: אחד בשבילך, ואחד לי לעצמי. היום חפשתי את העתק שלי ולא מצאתיו. עלה בדעתי, כי אולי שלחתי גם אותו יחד עם העתק בשבילך ויחד עם הבולים. ואם כך הוא הדבר, אנא, שלחי את ההעתק שלי בחזרה אלי, בבקשה ממך. ואני אכתוב את הפרק הבא ואשלחנו אליך גם הפעם עם צרור בולים. ונא למסור שלום לכל בני הבית. אני הנני מבריא וביום כאשר תזרח השמש, אצא החוצה. רק הסבתא לפעמים מתאוננת על חולשה.
באהבה רבה
שלכם יוסף כהן צדק
ירושלים, אחרון בנובמבר 1980

----------------------------------------------------------------------------------------------------

לילדת חן, מבנות באוהל תבורך, הרי היא זוהר המזהרת!
מאד חרה לי, כי עת בקשת ממני בולים, אשר הבטחתי פעם לאסוף למענך, - ולא היו לי. כי לאחרונה העסיק אותי הספר העברי אשר הופיע, ועתה – הספר האספרנטי, אשר יופיע, אם יופיע, וכאשר יופיע…
ומשהזכרת את חטאי, ביטלתי כל עשר המלאכות אשר בהן עסקתי וכל עשר הלשון וספריהן והקדשתי יום תמים למיון מקצת מבולי, ואכן קיבצתי את הצרור הזה, שהנני שולח בזה באהבה ובנפש חפצה.
ונא מסרי את ברכותיי לכל בני המשפחה.
והסבתא מבקשת להודות לך ולאחותך היקרה, על אשר הואלתן להניח לכל עיסוקיכן על מנת לבוא ולהראות פנים לפנינו.
ואני מצטרף לתודה: חן חן לכן בנות חינניות ויקרות מאד!
שלכם הסב יוסף כהן צדק
ירושלים, י' באלול תשמ"א
9.9.1981

----------------------------------------------------------------------------------------------------

לילדתנו המושלמת במעלות, הרי היא מרת זוהר שתזרח!
נכדתי האהובה,
אף כי אינך כותבת אלינו על רשמי שנת הלימודים החדשה, הבאה לטובה, אל נא תחשבי שהננו שוכחים עליך.
הנה, למשל, הנני שולח אליך בזה עיתון של הנוער היהודי בארה"ב ובו תמצאי גם מעטפה המכילה בולים.
ואם לא למעני, הרי למען הסבתא, האוהבת אותך מכל לב, אנא, תכתבי עליך, על אחותך שתחי' ועל אבא – אמא, תחול עליהם ברכתנו.
עתה תתברכי בשם שנינו,
בשם הסבתא ובשמי ומסרי שלום לכל בני המשפחה.
שלך סביך
יוסף כהן צדק
ירושלים, בירת ישראל לנצח

----------------------------------------------------------------------------------------------------

השלום והברכה לנכדתי המעוטרת במעלות, הרי היא זהר שתחי'.
י"ב בטבת ה' תשמ"ג
28.12.1982
נכדתי האהובה!
תודה כפולה ומכופלת בעד מכתבך הנאה.
בייחוד נעם לי לקרוא בו השבחים והקילוסים המיוחסים לאופן כתיבתי, בייחוד אשר לכתב היד ובמקצת גם אשר לתוכנו. שכל מחמאה דומה לבושם: נעים להריח אך קשה לבליעה… ובכל אופן מדברי ההלל שלך נמס לבבי, למרות מידת החום הנמוכה בירושלים עיה"ק: 13 מע' ביום ו – 7 מע' בלילה… מתוך ענווה ושפלות רוחי, כי רבה, הנני מראה את מכתבך לכל באי ביתי, בהדגישי את השורות בהן את משבחת אותי.
שכן אין בבית מי שישבח אותי, אין לי תוכי, כפי שהיה למלחין ואגנר, אשר היה מורגל להכריז בקולי קולות:
-"ריכרד ואגנר, הנך הגדול שבגאוני המוסיקה בעולם!"
האמת היא, כי בעת שהנני פותח בכתיבת מכתב, פותח מוחי בשביתה, כלפקודת ירוחם משל, בדומה לשכלו של איזה שר בישראל: כזה של פת, או כשל אנטיפט אחר, או כשל פסיכופט שלישי.
(כדי להבין דברי אלה היטב, עליך תחילה ללמוד בעל פה את לוח העלאה למדרגות גבוהות במתמטיקה).
אגב, איני בטוח מה כתבתי במכתבי ההוא, אשר את מהלת, אם ידעתי את אשר כתבתי. כי יתכן שכתתי את אשר לא ידעתי… שאלהי השכל הגביל את חכמת האדם, אך לא הגביל את מידת סכלותו! מעשה שהיה ושאלתי פעם את חברי דב שרירא (עה"ש): האם מצא חן בעיניו מכתבי אשר שגרתי אליו? וענני: - כן, בהחלט! – בשל טיבו של הנייר של הנייר המשובח. איפה רכשתי אותו? מכאן את יכולה להסיק: הנני נוהג לזכור את אשר כדאי לשכוח. אם כי טוב היה לשכוח את אשר לא כדאי לזכור.
כמותך גם אני נהנינו בחנוכה. אף כי הסבתא סירבה לטגן לביבות. אבל אכלתי בבית ידידים לביבות מעולות בטעם, בריח ובמראה.
שמחתי לקרוא על חידוש חדר האמבטיה בביתכם. מכל מצוות עשה החשבתי תמיד את הטוהר, בייחוד טוהר… המחשבה. האם האמבט אינו מועיל לכך?
עיצומי המורים מונעים לקבל את תעודת השליש. הם גורעים גם מעוגת המדינה ומרבים אינפלאציה.
האינפלאציה מהי? פעם היה משקלי 50 קילו, ועתה הנהו 65 לפחות. עם התווסף הכמות, פחתה האיכות !
האיכות פוחתת עם הזקנה. שהזקנה כשלעצמה איננה בבחינת מחלה. ההפך הוא הנכון: הנעורים הם מחלה. אלא שמחלה זו חולפת במרוצת השנים ונרפאים ממנה מהר מאד. מה שאין כן, מן הזקנה. זו הולכת ומתקדמת לאט – לאט, חרש – חרש כמו שהפשפש הזוחל על גבי סדין לבן…
יש אומרים, שהנעורים אגד פרחי ורדים, והזקנה – זר קוצים. וזה נכון כנכון היום, שריר וקיים כערכו של הדולר.
הנני שבע רצון מציונייך בכל מקצועות הלימוד. לימוד יתר מפתח כשרונות. ואל תשימי לב לאומרים, שהוא מפתח טמטום – מוחין ! כך אומרים המשתמטים מלידה.
אגב, בדיחה :
- למי אי – קיו של 200 ?
- ל – 200 פוליטיקאים של ארה"ב!

----------------------------------------------------------------------------------------------------

ילדתי היקרה
שאי שלום מהסבתא וממני, לכל המשפחה ולך בפרט ובייחוד! הגב' סנפירי שקראה את מכתבך מצטרפת לברכות. כתבתי אשר כתבתי בשל אפס מעשה. והנני חותם באין לי מה להוסיף.
שלך באהבה רבה, סביך
יוסף כהן צדק
ירושלים, ט"ו בתמוז, התשמ"ג
26.6.1983

----------------------------------------------------------------------------------------------------

השלום והברכה, האושר וההצלחה, ליקרה בבנות, הרי היא זוהר, הזוהרת – תזהר!
מזה כבר ימים כמה שמכתבך מתגלגל מיד אל יד של חברות הסבתא, שתחי', וכולן משבחות ומפארות שמך. שמציון לציון הנך עולה ומשכללת תעודת הגמר של כיתתך.
את "מעשה המרכבה" לקביעת הציון הסופי הבנתי לאשורו לפי הסברך, וכן גם הסברתי לסבתא. אך לא אמרתי כי לדעתי אין הצדק שולט בבית הספר: שאת העבודה הקשה ואת המלאכה המרובה מטילים על כתפי התלמידים ואילו את השכר --- מקבלים המורים!
מעשה בנער אשר שאל את אביו:
- התדע לחתום שמך בעיניים עצומות?
ענה אביו: הן. אמר הבן לנסות יכולתו של אביו:
- אנא, עצום עינייך וחתום פה.
משחתם, רצה לדעת, האם הצליח. ברם הבן לא הראה לו הגיליון, שהיה… תעודת השליש…
ושוב מעשה באב שהוכיח את בנו, על אשר קבל התעודה הרעה יותר בכיתתו:
- היש חרפה גדולה מזו, היותך האחרון בכל עשרים תלמידי הכיתה?
- יש ויש: היות אחרון בכיתה בת ארבעים תלמידים, ענה זה.
ומעשה בנער שכל ציוניו היו שליליים, פרט לציון בזמרה, שהיה "טוב מאד".
סתר האב על לחי בנו וכעס:
- לרגל ציונים רעים כאלה אתה מריע בקול זמר?
    הלא עליך לקונן ולהתייפח בבכי!
פעם לפני הבחינה התהלך תלמיד אחד בפרוזדור הכיתה אנה ואנה, עצוב ומיואש. המורה ראה וניסה להרגיעו:
- אל נא תתעצבן.
- מדוכדך אני, - ענה הבחור, - שראשי שדוף וריקן כשממה זו.
- גם ברחבי ציה הלא מצויים נוה – מדבר, - נחם אותו המורה.
- כן, אמר הנבחן, ברם, הימצאו הגמלים, - הבוחנים הללו, את דרכם שמה?…
ומעתה – לעניינים של ממש.
כאשר תדעי כל פרטי "החץ והקשת", ובאם תחליטי לשלח חיציך בקשת זו, אנא ספרי גם לנו פרטיהם ונדע.
מובן מאליו, שיותר מכל, מעניינים אותי פרי השיחה עם ראש הממשלה. ודווקא בעניין זה את קימצת בדברים. אנא, במטותא ממך, ספרי הדברים כהווייתם ובפרוטרוט.
ואני מצדי אספר לך שבשבוע שחלף הייתה לי חוויה רבה מאד. התקיימו חגיגות לרגל 75 שנים להיווסד הגימנסיה העברית בירושלים. נערכה תערוכה יוצאת מן הכלל בעושרה וביופייה. נוכחו בה גם ראש העיר וגם נשיא המדינה. באולם קבלת הפנים ניגש אלי מי שהיה סגן ראש הממשלה, תקע ידו לידי, ברכני בשמי וישב על ידי. נשיא המדינה מעל שולחן הנשיאות נפנף בידו לעברי. ולא ידעתי, אם התכוון אלי, אם לשכני – יגאל ידין. מה דעתך?
ב "בריכת השולטן" נערך מפגש כל גומרי המחזורים. ידי נלאה ללחוץ ידיהם של המברכים, ושפתי – מלנשק תלמידותי לשעבר – וחבל שכבר לא היו בגיל הבחורות, כל אחת בגיל סבתות או אמהות… שמי הוזכר לטובה על ידי הנואם הראשי (בא כוח אגודת הגומרים) וכן על ידי אחד השחקנים מעל הבימה. צילומי הופיע ב"מעריב" ואילו בעיתון "כל העיר" הוזכר שמי כמה פעמים ואפילו בשם הכינוי שניתן לי על ידי תלמידי…
בערב חלוקת התנ"כים לגומרי הגימנסיה השנה הזאת, ישבתי כתמיד ליד שולחן הנשיאות וגם ניגנתי את "התקווה" בסיום החלק הרישמי. וכך גם ייעשה מחר, בערב חלוקת התעודות לגומרי בית הספר העממי.
הסבתא המאושרת לקראת כל מכתביך מבקשת יחד עמי, שתרבי לכתוב ולדווח על כל המתחדש והמתרחש בבית, במשפחה ובחייך.
שאי ברכה לימי החופש והנופש, תבלי כראוי ותהני היטב ותקצרי הצלחות בקרב כל הנערים והנערות.
ונא לנשק לאחותך ולאחיך (כאשר הוא מזדמן לביתו) בשמנו וכן להוריך: שאני מחזיר חובות אלו עם רבית דריבית.
שלך באהבה רבה
הסבתא ואנכי הסב
יוסף כהן צדק
ירושלים הבירה השלמה
מוצש"ק כ"ח בתמוז, תשמ"ג

----------------------------------------------------------------------------------------------------

שלום רב ישיבתך, זוהר היקרה, במחנה "חץ וקשת"!
והנני לבשרך, שהסבתא שתחי' וגם אנכי, נמצאים, ב"ה בקו החיים והשלום. כה יתן השוכן במרומים וכה יוסיף לנו ולכל ישראל, העולים עלינו בגיל והפחותים בבריאות הגוף! ונשמע ממך ומהוריך ומאחיך ואחותך רק בשורות טובות, ישועות ונחמות!
ומכיוון שהנך מצויה ב"חץ וקשת" מזה כמה ימים ומסתמא כבר עמדת על טיבו וטבעו של המחנה, אנא, ספרי גם לנו ונדע: מהו זה ואיזהו המחנה בו את שרויה ובמה נבדל הוא משאר מחנות ישראל? ומדוע נקרא שמו "חץ וקשת"
כי פעם שאלה תלמידה מפי הפרופ' לאסטרונומיה:
- מבינה אני כיצד אתם מבחינים בטלסקופ אשר באובסרווטוריה, בכוכב חדש. ברם, אינני מבינה, מאין לכם, כי תדעו גם את שמו?…
ובאמת למה הוא נקרא "חץ וקשת"? אם הוא מיועד לל"ג בעומר, הרי למה נקראת אליו לפני תשעה באב? ואם הוא דמתקריי כך כדי שראשי תיבותיו יהוו חוק, מה הם חוקיו?
ומה הם התנאים בהם אתם שרויים בו? כי היה היה מחנה, אשר חברה חדשה התלוננה בפני המדריך:
- משנכנסתי אל הצריף, מאות מקקים שהתרוצצו בו מיד התחילו מתחבאים ובורחים.
- אל דאגה! – הרגיע אותה הלז, - הם מהר מאד מתרגלים אל החדשים ושוב רוחשים ואינם בורחים…
וכן, ספרי נא, אם חוקת "חץ וקשת" דומה לזו של הגדנ"ע?
מעשה בגדנ"עי שפנה אל מדריכו:
- אמא כתבה שעליה לנקות ביסודיות את הבית, לאחר השיפוץ. על כן היא מבקשת שאשוב הביתה ליום – יומיים לסייע בידה. האוכל להשתחרר?
- גם אלי כתבה אמך, - ענה זה – שלא אשחררך, שאתה מפריע יותר מאשר אתה עוזר!
הגדנעי פנה לאחור. בהגיעו אל הדלת הוא אמר:
- שני שקרנים בגדודנו. האחד הוא אנוכי. אמא כלל לא בקשה כי אבוא, שלא נערך בביתנו כל שיפוץ. ברם, מי הוא השקרן השני, זאת לא אדע…
על המפגש עם ראש הממשלה כתבת ופרטת את השיחה כ"כ, שלא נדע מה הדברים שהוחלפו ביניכם.
למה הדבר דומה? לשיחה שהתקיימה בין נער לנערה:
הוא: האם את מסכימה להיות חברתי?
היא : כן, מסכימה.
       להלן – שתיקה בת עשר דקות לפחות.
היא: האם אין לך מה להוסיף ולומר לי?
הוא: חוששני, שכבר אמרתי יותר מדי!…
הבחור, אשר חזית במפגש ההוא, זה בעל הרעמה, הכותונת הצווחנית, בעל הטבעות על כל אחת מאצבעותיו, בכל זאת לא התנהג כאחד מחברי הכנסת כיום הזה. שבשעת הדיון באחד הפרלמנטים, כשהוויכוח הגיע למידת הריתחא, אמר הנואם:
- סבורני, כי מחצית הבית הם מוכי שגעון!
מיד הפסיקן היו"ר ודרש כי יסתלק מדברי העלבון.
אמר הנואם:
- סליחה, צר לי על דברי והנני להודיע כי מחצית היושבים בזה, אינם בחזקת מטורפים!…
בחור זה, נאה לו ויאה לו לישב בבית משוגעים. וזה מזכיר לי מעשה שהיה באמת:
הדוכס ביסמארק הצעיר, נכדו של "קנצלר הברזל" שרת בלונדון כעוזר לקונסול. לאדונהו הגיע מכתב מברלין על דבר נתין פולני, היושב בלונדון בבית המשוגעים, הזקוק לסעד. הוטל על הדוכס הצעיר לברר העיניין. משהגיע שמה, אמר לשומר הסף:
- הנני הדוכס ביסמארק, עלי לשוחח עם המנהל.
   פתח השוער את הדלת לפניו ואמר:
- בבקשה, אדוני! בפנים תמצא את הקיסר אוגוסטוס ואת נפוליאון, עם שיקספיר ודנטה עם כמה מגדולי העולם!…
ומשהזכרתי את שיקספיר, נזכרתי באותו נער, שהגיע אל אשנב הקופה של תיאטרון וביקש:
- שני כרטיסים בבקשה!
- ל"רומיאו ויוליה" או ל"דפניס וכלויה"? – שאל זה.
- לא, כי אם בשבילי עם חברתי חנה…
ומכיוון שמכתבך דן בעניין אחד בלבד, אין לי מה להוסיף ולהודיעך, פרט לזה, שבשבוע הבא, הסבתא ואני נבוא ונבקר בביתך בבאר שבע. וגם לא נקפח אותך בסכום כל שהוא, כדי שתצטייד בדורון כל שהוא…
השלום והברכות עם כל ההצלחות
לך מייחלים ולך מאחלים, באהבה, הסבתא עמדי
יוסף כהן צדק
ירושלים, ערה"ש תשמ"ו

----------------------------------------------------------------------------------------------------

לזוהר, נערת הזוהר, פה, ב"ש
נכדתי היקרה!
הייתה שכחה במעשי : שעה שנתתי המחאה לאחותך, לא נתתי לה בו במקום
צ'ק עבורך.
נזכרתי בכישלוני מיד עם צאתה מן הבית וכתבתי עבורך, בתקווה, שגילי תשוב להיפרד מאתנו בצאתה מן העיר. ואז אתן לידה צ'ק זה הרצוף כאן. על כן קבלי נא בזה את ההמחאה יחד עם התנצלותי בעד המשגה.
והברכה עם איחולי כתיבה וחתימה טובה – לא שלי, כי אם של הקב"ה – עבורך ובעבור כל המשפחה – לשנה החדשה – חותמות את מכתבי זה.
סביך, מעריכך ואוהבך, בצרוף ד"ש חמה מטעם הסבתא
שלך
יוסף כהן צדק
פה עיה"ק ירושלים, תותבב"א
י"ג בטבת, ה'תשמ"ח לפ"ק

----------------------------------------------------------------------------------------------------

השלום והברכה לנכדתי היקרה, הלא היא זוהר המזהרת!
כל אותם הימים שחלפו לאחר חג החנוכה, הייתי שרוי באי-נעימות ביחס אליך. נדמה לי שהנך מרגישה את עצמך מקופחת. שכן אחיך ובני דודתך, כולם, כולם באו על סיפוקם בקבלם שי ליום הולדתם ונוסף על כך גם דמי חנוכה. ואילו את לא באת על שתי התשורות האל, כי אם על אחת מהן בלבד.
וכן עשיתי, שמחמת ריבוי המתנות, נשארנו אנו עצמנו בחוסר-מה.
ומי ומי צריך לסבול בשל כך? – הרי הצעירה מכולם (פרט לאחרונה בנולדות במשפחה), וזוהי את!
על כן עתה, בבוא ירח חדש, המביא חשבון חדש של הכנסה והוצאה, הנני לתקן את המעוות ושולח בזה בשבילך שק על סך מאה שקל, שהם שי ליום הולדתך שחלף מזמן. וירווח ללבי, לכשאדע כי אין בלבך עלי ולא כלום.
שכן, דעי לך היקרה בבנות, שאהבתנו אותך אינה פחותה מזו כשאל שאר הנכדים, אם אינה עולה על זו שלהם.
ותבוא עליך ברכה כפי שמאחלים לך סבתך וסביך, - מקרב לב אוהב.
שלך (ובשם סבתא שתחיה')
סביך יוסף כהן צדק
פה ירושלים עיה"ק תותבב"א
בירת ישראל לנצח
והיום הוא י"ב בחודש אדר א'
ה'תשד"מ, 15.2.1984

הבניית הזהות האישית של המאומץ

2011-07-23T20:00:00.000+03:00

ממרחב סגור למרחב פתוח, מקטיעה לאיחוי / אורנה לוין מגד. חיבור לשם קבלת תואר "דוקטור בפילוסופיה", אוניברסיטת חיפה, הפקולטה ללימודי רווחה ובריאות, בית הספר לעבודה סוציאלית, פברואר 2011. עבודה זו מתארת ומנתחת את אבני הבניין שמהם מובנית זהותו האישית של המאומץ. תיאור וניתוח זה נעשים באמצעות סיפורי החיים של המאומצים, כפי שסופרו על ידיהם. נקודת המוצא של העבודה היא שלא קיימת אמת אחת אובייקטיבית שמחוץ לאדם ושאותה יש לגלות, אלא עבור כל אדם קיימת המציאות הסובייקטיבית שלו (Lincoln & Guba, 2000). העבודה מסתמכת על המסורת הנרטיבית, המתייחסת לסיפורי חיים כמשקפים את הזהות האישית של הנחקר (Whitty, 2002).

החיפוש אחר זהותם של מאומצים - רוני אפשטין וויקי אברה מכינים ב'סדנא' את תיק המסע לפני הנסיעה לפולין לפגוש בפעם הראשונה את אלמה - יולי 2001.

בקרב החוקרים רווחת ההנחה שזהותו של המאומץ מתגבשת על בסיס הזדהותו עם הוריו המאמצים. מכיוון שהזדהות זו אינה לוקחת בחשבון את הוריו הביולוגיים, המאומץ יחווה קושי מתמשך בגיבוש זהותו האישית. לכן על פי הנחה זו, גם אם המאומץ יחוש הזדהות רבה ושייכות כלפי הוריו המאמצים, בתהליך התבגרותו הוא יהיה צפוי לפתח זהות פחות קוהרנטית, או כזו המתגבשת על בסיס של עצמי מזויף (Brinich, 1990; Hoopes, 1990; Feigelman, 1997; Friedlander, 1999). לחלופין, חוקרים שחקרו את המאומצים על פי הגישה הפנומנולוגית קונסטרוקטיביסטית יצאו מתוך ההנחה שניתן לתפוס את זהותו של המאומץ כזהות אישית "דיאלוגית", או כזהות אישית "מגוונת", היכולה להכיל את כל מגוון הניגודים והסתירות הכלולים בהווייתו של המאומץ (Bertocci & Schechter, 1991; Galvin, 2003). בהסתמך על הניגודים שבין שתי ההנחות, שאלת המחקר המרכזית היא איך המאומץ תופס את אימוצו וכיצד תפיסה זו משפיעה על הבניית זהותו כמאומץ. שאלת מחקר זו מתייחסת למלאכת השזירה של הבניית הזהות על שני בסיסיה, ליחסיו עם הוריו המאמצים ולקשריו ותפיסתו את הוריו הביולוגיים.

עבודה זו מוסיפה ממדים לבחינת האופן שבו נבנית הזהות האישית של המאומץ. נבדקו בה שני נושאים מרכזיים נוספים שעלו בראיונות הראשונים ונראה היה שיש להם פוטנציאל להשפיע על זהות מאומצים. האחד, הכללת משמעות הקשר הממשי והדמיוני של המאומץ להוריו הביולוגיים כמשפיעה על הבניית זהותו. השני, הכללת השפעת החברה על עיצוב הזהות של המאומץ. שני נושאים אלה הוכנסו למדריך הריאיון ותוצאות המחקר הנוכחי מתייחסות גם לשני עולמות התוכן האלה בסיפורי החיים של המאומצים.
משתתפי המחקר הם מאומצים בוגרים בני 56-18 אשר אומצו בינקותם עד גיל שישה חודשים. הם נבחרו על ידי שיטת דגימה שנקראת דגימה תאורטית ומכוונת (purposeful sampling). זוהי דגימה מגמתית שמטרתה להגיע לסוג האוכלוסייה הרלוונטי לנושא הנחקר (Patton, 1990; Creswell, 1998). כמו כן, מבנה המדגם מתבסס על עיקרון שונות מרבית (maximum variation), שעל פיו יש להגיע לייצוג מרבי של האוכלוסייה הנחקרת על מאפייניה הייחודים ועל התופעות שהיא מייצגת.

למשתתפי המחקר נערכו ראיונות עומק המקובלים על פי המסורת הנרטיבית כשחלק מהריאיון היה פתוח ("ספר לי על עצמך") וחלקו האחר מובנה. הראיונות הוקלטו ושוכתבו מילה במילה. ניתוח הראיונות נעשה בשיטת המעגל ההרמנויטי - שיטת ניתוח ספירלית הדורשת קריאה חוזרת ונשנית של חומרי הראיונות - וכל קריאה יצרה רמת מודעות נוספת. בקריאה הראשונה החוקרת התייחסה לתוכן הגלוי, כלומר להשתלשלות האירועים כפי שהובאה על ידי המספר ובאה לידי ביטוי בניתוח ההוליסטי (Kavle, 1996; Lieblich & Tuval-Mashiach & Zilber, 1998). כמו כן נעשה ניתוח רוחבי תמתי (Roseenwald, 1988), שבחן את הדפוסים המחברים בין המרואיינים ואלה המבדילים ביניהם, כדי ללמוד על התופעה ולנסות להגיע להמשגה.

הממצאים ההוליסטיים אורגנו על פי שיטתה של קסן (Kacen, 2002), שלדבריה, "שם הסיפור" שנותן המרואיין לסיפורו מייצג את "קו הסיפור". "שם הסיפור" מכוון למשמעות שנותן המספר לסיפור חייו. במחקר זה קובצו קווי הסיפור לשישה תתי-צפנים: 1. החיים כטלנובלה, 2. היעדר שליטה, 3. כמיהה לגאולה, 4. מחפשים, 5. מתמודדים, 6. מצליחים. הדבר המאחד את קווי הסיפור האלה היא הדרך שבה סוגיית האימוץ נשזרת בחוויה הכוללת של המאומץ את סיפור חייו. מיקום החוויה של המרואיינים את סוגיית אימוצם באה לידי ביטוי בשלושה מרחבים שונים: המרחב הסגור, המרחב הפתוח ומרחב המטוטלת. המרחב הסגור - שאליו שייכים המרואיינים החווים את עצמם באופנים הבאים: "החיים כטלנובלה" ו"היעדר שליטה" - מייצג את המרואיינים הממקמים את חוויית היותם מאומצים במרחב הפנימי של חייהם. מרחב זה מאכלס את עולם הדמיון והפנטזיה שלהם, שאיננו בא במגע עם החוץ. המרחב הפתוח - שאליו שייכים ה"מתמודדים" וה"מצליחים" - מייצג את המרואיינים החווים את היותם מאומצים כמרחב פתוח, ובו מתקיימת זרימה חופשית בין עולמם הפנימי לעולם היחסים הבין-אישיים ולקשר שלהם עם החברה. מרחב פתוח זה מאפשר עבורם קיום של דיאלוג מתמיד בין המרחבים השונים של חייהם. מרחב המטוטלת - שאליו שייכים המרואיינים של ה"כמיהה לגאולה" וה"מחפשים" - מייצג את המרואיינים החווים את עובדת אימוצם בתווך שבין המרחב הסגור לפתוח. הם פתוחים לחיפוש אחר "עובדות" הקשורות לאימוצם במציאות החיצונית להם, אך לרוב הם נוטים לתת פרשנות לגילויים שלהם בהתאם לפנטזיות שעיצבו את תפיסותיהם הקודמות לגילוי. אצל מרואיינים אלה מתקיימת תנועת מטוטלת תמידית. הם נמצאים בקונפליקט בין הרצון לחשוף את עצמם למציאות החיצונית לבין הקושי לפגוש פרטים או חוויות שאינן תואמות את המציאות הפנימית שלהם. במצב זה נטייתם היא לשוב למרחב הסגור. ממצאי המחקר מלמדים שהבניית הזהות של המאומצים מתאפשרת באופן מיטבי עם קיומה של זרימה חופשית בין המרחבים של חייהם, בין המרחב של המשפחה המאמצת לבין זו של המשפחה הביולוגית. לעומת זאת חסימה בזרימה מבודדת את המאומצים ויוצרת הגבלה של זהותם, כזו המבוססת רק על חלק ממרכיבי הזהות שלהם.

הניתוח התמטי חולק לשני פרקים: הקטיעה והאיחוי. הפרק הראשון, הנקרא קטיעה, מתאר גורמים שונים המקשים על המאומצים לחוש עצמם כמי שממזגים את החלק הביולוגי ואת החלק המאמץ לכלל חוויה של אחדות. זהותם מתפצלת בין הזהות המבוססת על השייכות להוריהם המאמצים לבין זו המשויכת להוריהם הביולוגיים, הנוכחת והנעדרת בו-זמנית. הקטיעה מתוארת באמצעות שלוש תמות: 1. הממד החווייתי של המשכיות גדועה, 2. אני כסוד, 3. אני כאחר, כזר. התמה הראשונה מתארת את חוויית הגדיעה של המאומצים משורשיהם הביולוגיים באמצעות תחושות סנסוריות של נפילה, חור וריק. התמה השנייה מתארת כיצד הסודות מנתקים את המאומצים מהמציאות הריאלית של החיים. התחושה המרכזית שלהם היא של "חיים בבועה" או בעולם דמיוני. התמה השלישית מתארת חוויה של נתק של המאומצים מהחברה הסובבת אותם. התחושות המרכזיות שלהם הן של בדידות וזרות. הם חווים את החברה כיוצרת תחושה של הדרה, גינוי והזרה כלפיהם.

ממצאי הפרק השני, הנקרא איחוי, מציגים את המסע של המאומצים להכללת חלקיהם השונים בתוכם, אלה המורשים ואלה הסביבתיים. דהיינו, אלה המיוחסים להוריהם הביולוגיים ואלה השייכים להוריהם המאמצים. כפי שמתואר, איחוי זה יוצר אצל המאומצים, בסופו של דבר, חוויות של חיוניות ושלמות עצמית, ערך עצמי גבוה וחיבור לסביבותיהם השונות. האיחוי מתואר באמצעות שלוש תמות: 1. חוויות של התמזגות ואיחוד, 2. תחושות השתייכות, 3. שיוך חברתי. התמה הראשונה מתארת את חוויית האיחוי של המאומצים עם הוריהם הביולוגיים, באמצעות חוויות סנסוריות. חוויות אלה באות לידי ביטוי בחוויות של מיזוג למקום, לאלוהות ולטבע, או כמיזוג המתרחש בחלום. התמה השנייה מתארת את חוויית האיחוי של המאומצים לסביבתם באמצעות חוויות של הזדהות ודמיון, הן לסביבתם המאמצת והן לסביבתם הביולוגית. התמה השלישית מתארת את חוויית האיחוי של המאומצים לסביבתם הרחבה. האיחוי מתרחש באמצעות התחושה שלהם שביכולתם להשפיע ולעצב את סביבתם ובכך לחוש משויכים אליה.

על סמך ממצאים אלה נבנה המודל המצביע על תנועה בין קטיעה לאיחוי. הוא מתאר את התהליך המאפשר למרואיינים לנוע מזהות מקוטעת לעבר זהות מאוחדת. זהות מקוטעת מתבטאת בחוויות של חוסר אונים, פסיביות, ניתוק רגשי ובדידות, בעוד זהות מאוחדת מתבטאת בחוויות של שלמות ומלאות. ממצאי המחקר עוקבים אחר הגורמים המעכבים והמזרזים את התנועה הזאת. הגורמים המעכבים הם רישומה של הקטיעה בתחושות הגופניות-חושיות, החוויה של היותם סוד לעצמם ולסביבתם, וההדרה החברתית המתרחשת בחייהם. הגורמים המזרזים את התנועה הם היכולת להתמזג מחדש עם התחושה שנקטעה, והיכולת של ההורים המאמצים ולעתים גם הביולוגיים לשייך את המאומצים לעצמם ולהכיר בקיומם של הורים נוספים שהם בעלי משמעות גדולה עבור המאומצים. כמו כן מזרזת את התנועה הכרה חברתית בזהותם של המאומצים כמשויכים באופן אותנטי לשתי הסביבות שלהם. ממצאי מחקר זה אף מתווים את כיוון התנועה המאפשרת את האיחוי. תנועה זו מאותרת דווקא באזור של הזהות החברתית המשפיעה על הזהות האישית ויוצרת אף שינויים בזהות הגופנית-תחושתית. נראה שאותם מאומצים שהוריהם המאמצים והביולוגיים והם עצמם התריסו כנגד המסר העולה מפרקטיקת האימוץ, שהעדפתו היא אנונימיות וסודיות, הם אלה שהתאפשר להם להבנות את זהותם על סמך כל מרכיביהם.

האחדה בין ממצאי הניתוח ההוליסטי והתמטי יצרה שלושה סגנונות של עיצוב זהות אימוצית המתייחסים לממדי הזמן, המרחב והאחרים המשמעותיים:
זהות במרחב סגור: זוהי זהות הבאה לידי ביטוי אצל המרואיינים המייצגים את מרואייני ה"חיים כטלנובלה" ו"היעדר שליטה". מרואיינים אלה חשים עצמם בנתק מוחלט מזרימת החיים. הם חווים את עצמם כמי שחיים בבועה המאכלסת את עולם הפנטזיה והדמיון של עצמם. בועה זו יוצרת גם נתק בין הזמן הפנומנולוגי לזמן הקוסמולוגי. הגורמים אשר מביאים את המאומצים לחוש סגורים במרחב החיים מתוארים בשלוש התמות: "המשכיות גדועה", "אני כסוד" ו"אני כזר". הגורמים הללו הם: נתק מהשורשים הביולוגיים, הקשור לפרידה מההורים הביולוגיים; היעדר הידיעה את עצמי, הקשורה לסודות ושקרים, והחוויה של היותי זר לסביבתי, הקשורה ליחס המתנכר של הסביבה. התמקמות זו במרחב סגור יוצרת זהות מקוטעת שאין בה תחושה של המשכיות לאורך זמן, וכמו כן היחסים עם אחרים משמעותיים נותרים מקוטעים.

חוויות אלה יוצרות התכנסות בתוך המרחב הגופני אשר מחד גיסא קוטע אותם מזרימת החיים ואחרים משמעותיים, אך מאידך גיסא שומר על שלמותם, וגופם והגנטיקה שלהם נשמרת באותו מרחב.
זהות במרחב מעברי: זוהי זהות הבאה לידי ביטוי אצל המרואיינים המייצגים את הטיפוסים "כמיהה לגאולה" ו"מחפשים". קבוצות אלה ממחישות את התנועה הבלתי נראית המתרחשת בין הקטיעה לאיחוי. המרואיינים השייכים ל"כמיהה לגאולה" מתארים את היציאה מהמרחב הסגור אל עבר מרחב מטפיזי שבו מתקיימת חוויה של זמן נצחי. מרחב זה מסמן את האפשרות לאחות את הקטיעה, זו המתרחשת במרחב מעצם היותנו שייכים למרחב היקום כולו. עבור אחדים מן המרואיינים בשתי קבוצות אלה, האלוהות מגלמת בתוכה את איחוד כל ההשתייכויות עלי אדמות, הם חווים את הזמן כנצחי, וכך נוצרת אפשרות לאיחוי הקטיעה מהשורשים הביולוגיים ותחושה של המשכיות.

המרואיינים השייכים לטיפוס ה"מחפשים" מתארים דרכים אחרות של אפשרויות להתנועע בין הקטיעה לאיחוי. מרואיינים אלה פונים הן למרחב התוך-נפשי, בו ניתן לעשות אינטגרציות למרחבים שונים וזמנים שונים, והן למרחב הציבורי, בו החיפוש האקטואלי אחרי השורשים הביולוגיים מזין את מרחב היחסים ואת המרחב התוך-אישי. המרחב המעברי מאפשר לחולל עיבודים רגשיים לתחושות של היעדרות, של ריקנות ושל כעס הנובעים מהקטיעה מהשורשים, ולהכין את הקרקע לעבר האפשרות של השרשה ואיחוי, המתרחשים באמצעות האחדה של מכלול מרכיביהם ומביאים אותם לעבר תחושה של מלאות.

זהות במרחב פתוח: זוהי זהות הבאה לידי ביטוי אצל המרואיינים המייצגים את טיפוסי "המתמודדים" ו"המצליחים". המאפיין אותם היא הזרימה החופשית המתקיימת בחייהם בין המרחבים השונים של חייהם, היכולת לחוש התאמה בין הזמן הקוסמולוגי לזמן הפנומנולוגי, והיכולת לקיים קשרים מגוונים ובעלי משמעות עם סביבתם.

הגורמים אשר מביאים את המאומצים לחוש עצמם נעים בחופשיות בין מרחבי החיים השונים שלהם קשורים ליכולת לאחות באופן גופני ובאופן דמיוני את הקשר להורים הביולוגיים, לחוש משויכים להוריהם המאמצים והביולוגיים כאחד. לעתים הם אף ממשים קשר זה במציאות הריאלית דרך קשר מתמיד בין משפחתם המאמצת והביולוגית. הכרה וקבלה חברתית של שייכותם זו, מסייעת להם לחוש מחויבות עמוקה יותר לשתי משפחותיהן. המרחב הפתוח מאפשר תנועה חופשית בין כלל מרחבי חייהם, אך הדגש הוא על איחוי מלא כפועל יוצא של הכרה חברתית בזהותם כמאומצים. נוסף להכרה החברתית לה הם זוכים, מאומצים אחדים פועלים ויוזמים צעדים בדרישה שלהם שהחברה תכיר בהם. מאומצים אלה ממוקדים במימוש ההאחדה בין המרחב הביולוגי למרחב המאמץ שלהם במציאות החברתית.

ממצאי המחקר, כפי שהתקבלו מניתוח הראיונות, מניבים שני מושגים חדשים לבחינת הבניית הזהות של המאומץ: המושג של "קטיעה" או "גדיעה משורשים", הבא להחליף את המושג "נטישה", והמושג "איחוי", הבא להחליף את המושג "תיקון" כמושג מרכזי המבנה את ההוויה של המאומץ. מושגים אלה מתארים את מסירתם של המרואיינים לאימוץ כמצב אשר קוטע את הרצף הקיומי אך ללא כל ספק ניתן לאיחוי. מושגים אלה קוראים תיגר על ההבניה החברתית המגדירה את מצבם של המאומצים כ"נטישה" ואת הפתרון למצבם כ"תיקון". ההבדל שבין ההגדרות הללו הוא שהמונח "קטיעה" והמונח "איחוי" הם מושגים המתארים את ההוויה של המאומצים ללא שיפוט ערכי כלפי מצבם בחיים. הגדרות אלה מאפשרות חופש לכל מאומץ לבנות ולהגדיר את זהותו על פי צרכיו ומרכיביו הייחודיים. מושגים אלה אף קוראים תיגר על ההבניה החברתית שנעשית לתהליך האימוץ. כלומר: המושג "נטישה" כולל בתוכו גינוי חברתי כלפי האם הביולוגית כאם נוטשת וחסרת רגשות, ולכן השיוך אליה פוגם ביכולת לחוש ערך עצמי. המושג "תיקון" מתאר את מצבם של המאומצים כאנשים שמשהו בהוויה שלהם עבר תהליך של קלקול ולא כאנשים שחלקים מסוימים מהווייתם נותרים עבורם עלומים. מושגים אלה של קטיעה ואיחוי, כפי שהובאו במחקר זה, מאפשרים לאחות את הקרע שנוצר הן באופן דמיוני והן באופן ממשי, זאת לעומת ובניגוד גמור למושג הנטישה והתיקון הנחווים כפצע שהגליד ועל כן נוכחותו נשמרת לעד.

בעבודה זו הוגדרה מחדש הבניית הזהות של המאומצים כמי שמבנים את זהותם על בסיס סדר חברתי הגודע אותם משורשיהם הגנטיים, העדתיים/גזעיים והתרבותיים, ומשאירם ללא משאבים מתאימים לאחות את זהותם. החברה תופסת חלק מרכזי בהבניית מכלול הרכיבים של זהות המאומצים. כמו כן, אצל רבים מן המאומצים הבניית הזהות האימוצית התאפיינה ככזו המתחילה את בנייתה על סמך הזהות החברתית ועל בסיסה היא מעבדת את הזהות הבין-אישית והתוך-אישית.

מחקר זה מצא שאצל מאומצים רבים הבניית הזהות האימוצית התוך-אישית המקושרת להוריהם הביולוגיים נשענת באופן מסיבי על התחושות הסנסומוטוריות שלהם. החוקרת מניחה שהישענות זו מקושרת לחלקים בהוויה של המאומצים שלא נקטעו כתוצאה מהמסירה לאימוץ, והם גופו ותחושותיו הסנסוריות מוטוריות. גופם של המאומצים המכילים בתוכם הן את המטען הגנטי והן את הזיכרונות הסנסוריים–מוטוריים המקושרים לאם הביולוגית, הם אלה שיוצרים רצף של המשכיות. המרואיינים מתארים את הצורך שלהם לקבל אישור לתחושות אלה ואת הצורך שלהם לתת להם שם.
מחקר זה עשוי להוות זרז לשינוי של הפרקטיקה הקשורה למאומצים, המתבססת על אנונימיות וסודיות. כמו כן ניתן ליזום על סמך הממצאים תוכניות חינוכיות השמות דגש על הכרה של סוגיית האימוץ והפרכת דעות קדומות. המערכת המושגית עשויה לשמש מטפלים העוסקים בנושא האימוץ, מערכת מושגית זו יכולה לשמש כיוון רצוי לטיפול בסוגיה. כמו כן, מחקר זה יכול להוות בסיס למחקרים נוספים בעתיד.

כרונולוגיה נוסטלגית - ראיון עם אבא ותוספות

2011-07-23T16:07:00.003+03:00

הרגשתי שאבי, ד"ר יוסי אפשטין (להלן יוסי) מאבד את זכרונו. ידעתי שבאמתחתו סיפורים מעניינים על ילדותו, משפחתו ואפילו עלי, בנו הבכור. בעיקר ביקשתי לשמוע ממנו את הסיפור על האימוץ שלי, מה הוביל אותם לקבל את ההחלטה ואת השתלשלות העיניינים עד שאימצו אותי בגיל חודשיים. יוסי התיישב על הכורסה הגדולה והתחלתי לדובב אותו. כעבור כמה דקות הוא ביקש כוס תה (אנגלי) וביסקוויט. אחר כך הוא לא הפסיק לדבר ולספר עד ששנינו התחלנו לעצום עיניים ולהרדם.

"באחד מימי החורף של שנת 1961 קיבלנו טלפון ששינה את חיינו מקצה לקצה..."

1954
האימוץ שלי התחיל למעשה בשנה זו. אבא עמד לסיים את הדוקטורט שלו באוניברסיטת ברדפורד באנגליה והגיע בקיץ לביקור מולדת. הוא התגורר בבית הוריו בשכונת רחביה בירושלים ואת זמנו הפנוי חילק בין ביקורים משפחתיים אותם היה חייב לעשות על פי כללי הנימוס הבריטי לבין מסיבות ואירועים עם חברים. המדינה היתה בראשית דרכה וכולם היו חדורי מוטיבציה ואמביציה. ערב אחד הוזמן אבא למסיבה שהתקיימה אצל חבר שהתגורר ברח' קק"ל. נערה צעירה ויפה צדה את עינו והוא התבונן בה במשך כל הערב אך התבייש לפנות אליה ולהזמין אותה לרקוד. הגורל התערב כאשר בסיום המסיבה ביקש החבר מאבא ללוות את הנערה הצעירה ויפה הביתה.

יוסי והחברים הטובים בתקופת הלימודים באנגליה

מונה ויוסי רוקדים במסיבה בירושלים זמן קצר לאחר שנפגשו

1955
הקשר בין אבא ואמא (להלן יוסי ומונה) הלך והתחזק והאהבה פרחה. מונה הצטרפה ליוסי ושניהם חזרו לאנגליה לתקופה קצרה לסיום וקבלת תואר הדוקטורט של יוסי מאוניברסיטת ברדפורד. בתאריך 31.5.1955 מונה ויוסי התחתנו בבית כנסת בבריסטול, עיר קטנה בדרום אנגליה שבה התגוררה הסבתה של יוסי. היה זה בחג השבועות והאורחים שרובם היו מהצד של החתן הוזמנו לאחר החופה לביתה של הסבתה לאירוע קטן. לאחר החתונה מונה ויוסי יצאו לירח דבש למקום קטן בשם Maind Had.

אליהו, אביו של יוסי הגיע לחתונה בדרכו לנסיעת עסקים בארה"ב

באותו הקיץ, לאחר שיוסי קיבל את תואר הדוקטורט, הורי חזרו לארץ. הם חצו את התעלה מאנגליה לצרפת במעבורת ומשם נסעו ברכבת למרסי. לאחר כמה ימים שבילו בדרום צרפת, מונה ויוסי עלו על אוניה והפליגו בים התיכון עד לנמל חיפה. יחד איתם הגיעו גם שלוש עשרה מזוודות שרבות מהם היו של הסבתא של יוסי שהתכוונה לעלות לישראל ומצאה דרך מהירה ונוחה להעביר חלק מרכושה. הכרטיסים להפלגה באוניה ממרסי לישראל היו מאוד יקרים, במיוחד לכרטיסים לתא זוגי ולפיכך מונה ויוסי קנו כרטיסים נפרדים וישנו במחלקות נפרדות. מונה עם עוד כמה נוסעות באזור הנשים ויוסי עם עוד כמה נוסעים בקומת הגברים. מיותר לציין שאת רוב הזמן הם בילו ביחד עם הסיפון, מחזיקים ידיים ומביטים בכוכבים. כעבור מספר שבועות, מונה ויוסי הגיעו עייפים ונרגשים הביתה לירושלים ומיהו לבקר את ההורים, הפעם כזוג נשוי. לאחר כמה ימים שבהם הספיקו להתאקלם, מונה מצאה חדר להשכרה והזוג עבר להתגורר בו. השכרת חדר היה דבר מקובל באותו הימים ואנשים רבים בירושלים השכירו חדר בביתם, על כל המשתמע מכך לאחרים בכדי להגדיל את הכנסתם החודשית. החדר שמונה ויוסי שכרו היה ברחוב הילל, קרוב למשכן הכנסת הראשונה. מי שהשכירה את החדר היתה גברת ירושלמית נחמדה בשם 'הגברת ג'יל' שפתחה קשר קרוב עם מונה ועזרה לה להתקבל לעבודה בעיריית ירושלים בתפקיד של 'מזכירת הוועדות'. בעזרת תואר הדוקטורט והתמחות בטקסטיל, יוסי מצא במהרה עבודה מעניינת 'במכון לסיבים' שפעל בירושלים בשנים 1954-1966 ושכן במושבה הגרמנית. מונה ויוסי יצאו כל בוקר ביחד לעבודה וצעדו ברגל עד לרחוב אגרון ומשם נפרדו והמשיכו כל אחד בנפרד עד ליעדם.

1956
הזוג הטרי התאקלם מהר מאוד בסביבה הירושלמית המוכרת והחיים התנהלו במישרין למעט העובדה שהחדר ששכרו אצל 'הגברת ג'יל' נעשה צפוף ולא נח. קשרים הדוקים נרקמו בין מונה ויוסי לחברים וזוגות צעירים נוספים ובמיוחד עם מרים ויוסף כהן צדק, הוריה של מונה שהתגוררו בסמוך ברח' קרן קיימת 41. בין עבודה, מפגשים עם חברים, בילויים סולידיים וביקורים דחופים אצל מרים ויוסף כהן צדק, חיפשו מונה ויוסי דירה עבורם. שמועה על דירה מקסימה בשכונת אבו טור בירושלים שקיבלו מחברם טוביה גולדמן, או ליתר דיוק מאימו, הובילו ביום אביבי אחד את מונה ויוסי לטיול רגלי ארוך לאבו טור בניסיון לאתר את אותה 'דירה מקסימה'. שוטטות בסמטאות הצרות של אבו טור מבלי לפסוח על אף בית בסביבה הובילו אותם לבסוף לדירה המיוחלת שאכן הוצעה למכירה 'בדמי מפתח' והיתה גדולה וכללה ארבע חדרים. לאחר סיור קצר בדירה הפור נפל והוחלט לרוכשה ולהפוך אותה למשכנם הקבוע. יוסי מיהר לסניף בנק הבנק שלהם (דיסקונט), לשחרר כמה חסכונות ולהעביר את מלא סכום הרכישה למוכרים. כעבור חודש מונה ויוסי עברו לדירתם החדשה.
הדירה החדשה, השקט והאנרגיה הטובה שבה תרמו לעובדה שבאוקטובר מונה גילתה שהיא בהריון דבר שגרם לשמחה גדולה אצל כולם שלא האריכה זמן רב. מחלת 'האדמת' שבה חלתה מונה בדצמבר גרמה להפלת העובר ולמפח נפש שנתן את אותותיו במשך שנים לאחר אירוע זה. אובדן העובר היה גדול בעינה של מונה והשפיע עליה עמוקות.

מחלון המטבח בדירתם באבו טור יכלו מונה ויוסי לצפות בגיא בן הינום ובעיר העתיקה

1957
מונה החלימה 'מהאדמת' והתגברה לכאורה על ההפלה והחליטה באומץ לנסות להרות בשנית. ואכן תוך מספר חודשים הדבר צלח ורופא הנשים והמילד הירושלמי הידוע ד"ר אריה סדובסקי (1890 - 1976) שמח לבשר על ההריון החדש. ד"ר סדובסקי היה מנהלו של בבית היולדות סדובסקי שהיה בית יולדות פרטי בירושלים ברחוב הלל 14 שפעל בין השנים 1933 - 1948. באפריל ממש בסמוך לחג הפסח מונה הרגישה לא טוב ולאחר יומיים ששכבה חולה במיטה הרגישה הרגשה מוכרת של 'צניחת הרחם' והפלה נוספת התרחשה. יוסי מיהר לחזור מהעבודה והעביר את מונה לבית החולים שערי צדק. שם ביצעו למונה בדיקות מקיפות ולא מצאו כל הסבר או בעיה רפואית להפלה השניה.

1958
ושוב מונה התגברה והצליחה להרות בשלישית לשמחתו של ד"ר סדובסקי ולשמחתם של כולם ושוב בחודש השלישי להריון התרחשה הפלה נוספת וכך היה גם בפעם הרביעית והחמישית, הריון קצר והפלה טבעית שבפעמים האחרונות גרמו אומנם לזעזוע אצל מונה ויוסי אולם לא היתה להם השפעה גופנית ומונה לא נאלצה לשכב וההתאוששות היתה מהירה. באחד הפגישות אצל ד"ר סדובסקי, בעודם מפטפטים ומעלים זכרונות, נודע למונה ויוסי שד"ר סידובסקי הוא שילד את מונה, גם את ישראלה אחותו של יוסי והכיר היטב את שרה אפשטין, אימו של יוסי ואת הזוג מרים ויוסף כהן צדק, הוריה של מונה.

מונה במנוחה לאחר עוד הפלה

1959-1960
לאחר סדרת ההריונות הכושלים שהסתיימו כולם בהפלות טבעיות בחודש השלישי והרביעי להריון, ד"ר סדובסקי ערך למונה סדרת בדיקות מקיפות שכולם העלו חרס ומונה נמצאה פורייה ובריאה. בכדי לקבל חוות דעת רפואית נוספת, מונה ויוסי פנו למרפאתו הפרטית של הגינקולוג והמיילד פרופ' ברנרד צוֹנְדֶק 1891-1966 ברחוב אלחריזי הסמוך לביתם של מרים ויוסף כהן צדק. כל הבדיקות קבעו במפורש שלמונה לא היתה בעית פוריות והסיבה להפלות מקורה בגורם פסיכולוגי בלבד. פרופ' ברנד צונדק בשיתוף הגינקולוג ד"ר סלמר אשהיים היו אלו פיתחו בשנת 1928 את הערכה הראשונה לבדיקת הריון. במחקרם המשתף הצליחו צונדק ואשהיים לבודד את ההורמון המצוי בשתן ומעיד על היותה של הנבדקת בהריון. בדיקה זו קרויה מבחן אשהיים-צונדק (A-Z) על שמם.

1961
בינואר צלצלה מזכירתו של ד"ר סדובסקי אל מונה ויוסי והזמין אותם לפגישה לא רשמית עם ד"ר סדובסקי במסעדת 'טעמי' בסמוך למרפאתו שהייתה אז ברח' ההסתדרות. הם התישבו באחד מהשולחנות הצרים והארוכים שבהם התאפיינה המסעדה, אכלו ארוחה פשוטה ובסיומה עברו 'לקפה עטרה' לשתות קפה ואחר כך למקום קטן וסמוך בשם 'זיחל' לאכול את המנה האחרונה. רק אז הסביר להם ד"ר סדובסקי את מטרת הפגישה. הוא טען שלאור הבדיקות הרבות שמונה עברה ומניסיונו האישי הרב, הוא ממליץ למונה בשלב זה של חייה להפסיק ולנסות להרות ולמצוא פתרון חדש. לאט ובהדרגה הסביר ד"ר סדובסקי למונה ויוסי את הסיבה שלדעתו גרמה לכל ההפלות ומקורה בזעזוע הנפשי שמונה עברה בהפלה הראשונה עת חלתה 'באדמת'. הדרך להתגבר על הטראומה תהיה על ידי טיפול פסיכולוגי ממושך או על ידי 'אימוץ'. ד"ר סדובסקי סיים את ההסברים וההמלצות, נתן למונה מעטפה קם והלך בחזרה למרפאה לא לפני שלחץ הם את הידיים ואיחל להם בהצלחה. מונה פתחה את המעטפה בהתרגשות והיו בה מספר דפים ובהם סיכום רפואי מפורט של כל סיפור ההפלות, הבדיקות וההמלצות הרפואיות, כתובים בכתב ידו הצפוף והקטן של ד"ר סדובסקי ומכתב המלצה אישי מד"ר סדובסקי לגב' אלה נלקן, אותה מונה ויוסי לא הכירו ובו ד"ר סדובסקי מספר על הכרותו את בני הזוג, על היותם אנשים ראויים ועל המלצתו שלו לאפשר להם לאמץ תינוק בהקדם האפשרי. בנוסף מצאה מונה במעטפה פתק ובו הנחיות כיצד ליצור קשר עם הגב' אלה נלקן שעל פי הרשום בפתק היתה העוסי"ת הראשית של השירות למען הילד במשרד הרווחה והאחראית על בית התינוקות של ויצ"ו ברחוב החלוץ בשכונת בית הכרם בירושלים שהוקם בשנת 1924בזכות תרומתן האישית של המתנדבות וחברות הפדרציה של WIZO UK והפך בשנת 1975 למרכז ויצ"ו למען המשפחה.

הצלם הירושלמי הנודע יהודה קריין הזמין את מונה ויוסי לסטודיו שלו לסדרה של צילומים רומנטיים

לאחר כמה ימים שבהם מונה ויוסי הרהרו בפתרונות שד"ר סדובסקי הציע להם, הם החליטו פה אחד לוותר על האפשרות של טיפול פסיכולוגי ובחרו באפשרות של אימוץ תינוק. הם הבינו מבלי שאיש יעץ להם זאת שבמידה ויתאפשר להם לאמץ תינוק ולגדל אותו, הדבר יוביל להריונות וללידות טבעיות. מונה יצרה מייד קשר עם הגב' אלה נלקן ונקבעה להם פגישה במשרדי 'שירותי הרווחה' שברח' אגריפס בירושלים. זאת היתה פגישה ראשונה מבין מספר פגישות נוספות שבהם הגב' אלה נלקן ועובדות סוציאליות נוספות עמדו ובחנו את מונה ויוסי לגבי אישיותם ואופיים ולבסוף החליטו פה אחד שהם ראויים לאמץ תינוק וכללו אותם ברשימה לקבלת תינוק לאימוץ.

[ הערת המחבר: בעת שיוסי סיפר לי על השתלשלות העיניינים בשירות למען הילד במשרד הרווחה הוא הזכיר בין השורות שלדעתו הטיפול המסור וזרוז התהליכים הבירוקרטיים בדרך לאימוץ נבעו בזכות הכרות רבת שנים והערכה הדדית עמוקה בין הגב' אלה נלקן לבין מרים כהן צדק, אימה של מונה. הכרות שנבעה מהעובדה שלמונה בילדותה היתה חברה קרובה בשם טובה שהגב' אלה נלקן היתה דודתה. ניתן היה להבין מדבריו של יוסי שהשפעתה החיובית של מרים על הגב' אלה נלקן והעובדה שטובה נישאה לפרופ' יצחק מרכוס שהיה פרופסור לכימיה והכיר היטב את יוסי, סייעו לקדם את מונה ויוסי בתור לקבלת תינוק לאימוץ (אותי). אולם לאחר שחקרתי בשנים האחרונות את הנושא בתקופה שעמדתי בקשר הדוק עם עובדות השירות למען הילד, התברר לי שאפשרות כזו אינה קיימת מאחר ויש נוהלים וחוקים ברורים בתהליך האימוץ. כך התפוגגה לה האגדה שהורי קיבלו אותי 'בפרוטקציה' והתברר שיהיה להם (ולי) פשוט מזל גדול ועיתוי מוצלח בתהליך האימוץ שעברו. ]

מונה ויוסי עברו כאמור את תהליך האישורים בהצלחה ונרשמו בתור לקבלת תינוק לאימוץ יחד עם זוגות נוספים. ההמתנה היתה קשה ואי הודאות יצרה לעיתים מתחים אולם מונה ויוסי ידעו להתעלות ולהתגבר על הקשיים ואף יצאו לחופשה ראשונה מאז שחזרו מאנגליה ולאחר שעברו את כל התלאות שבדרך, לכמה ימים לבית הבראה בשבי ציון שבצפון הארץ וחגגו באינטימיות את ראש השנה. בין חוף הים הקסום למדשאות המוריקות ממונה ויוסי בילו בנעימים והתפללו לטוב.

מונה ויוסי בחופשה בשבי ציון

באותה העת ממש שחתה וצללה נערה צעירה ויפה בים הכחול והשקט שאפיין את המפרצון הקטן של חוף זיקים. אותה נערה היתה שחומה ושזופה ושערה היה זהוב מהשמש. היא התרחקה משאר חבורת הצעירים שהגיעו ביחד לשפת הים לאחר יום עבודה בקיבוץ. ניכר היה שהנערה ששמה היה אלמה היא ספורטאית ושחיינית טובה והיא מכירה היטב את המפרץ בו היא שוחה. כעבור שעה במים אלמה חזרה לחוף אוחזת בבטנה וממבטה ניכר שהיא סובלת מכאב. בטנה היתה גדולה מאוד מאחר ואלמה היתה בהריון מתקדם ולמעשה היתה אמורה ללדת בכל יום. כל יושבי החבורה קמו ורצו אליה, עטפו אותה במגבת ופינו אותה בטרקטור הישן של הפלחה ישר למרפאה שליד חדר האוכל. השמועה פשטה בקיבוץ מהר מאוד וכולם מיהרו נרגשים למרפאה לבדוק ולראות מה מצבה של אלמה, שהיתה חביבת כולם. היא הגיע בתור מתנדבת לקיבוץ זיקים ארבע חודשים קודם לכן, באמצע חודש מאי, ישר לקטיף התפוזים. האחראים בקיבוץ לא ידעו אז שאלמה בהריון ושיבצו אותה לעבודות קשות אותם אלמה עשתה ברצון. למעשה ההגעה והשהות בקיבוץ זיקים היתה עבור אלמה הצלה של ממש לאחר שנמלטה וברחה מברלין והגיע בדרך לא דרך דווקא לקיבוץ הקטן והפסטורלי בדרומה של ישראל.

הוסף כיתוב

אלמה שכבה על המיטה הגדולה במרפאה ואחזה בחוזקה בידה של חברתה יונה. אנשים רבים הציצו אל תוך החדר מהחלונות הרבים שמסביב דואגים לשלומה של אלמה שנראתה מרוצה מכל ההתקהלות סביבה. לאחר המתנה ארוכה הגיע למרפאה האחות אורה נאור שיכלה היתה להתפנות ולטפל באלמה רק לאחר שסיימה את תורנות החליבה ברפת. לאחר שבדקה את אלמה הכריזה אורה בקול רם שיש לפנות את אלמה לבית החולים מאחר והלידה התחילה. מיד החלה התרוצצות רבתית בקיבוץ וכולם אצו רצו לחפש את מוטקה הנהג שבאורח פלא דווקא עכשיו נעלם. לבסוף הוחלט שחבורה מצומצמת מאוד שכללה רק את יונה, אורה ובעלה ראובן ויהודה מזכיר הקיבוץ תסיע את אלמה לבית החולים דרך השדות בטרקטור החדש בעגלת המספוא. יהודה רתם את העגלה לטרקטור ונסע במהירות למרפאה שם העלו את אלמה בזהירות לעגלה ביחד עם החבורה שנבחרה ללוות אותה בנסיעה. לפתע החל לרדת גשם, מטפטוף טורדני הפך לגשם של ממש וכמויות רבות של מים ירדו מהשמיים. יהודה הסיע את הטרקטור עם העגלה שמאחוריו בזהירות בין שבילי הקיבוץ וחבורה גדולה של אנשים צעדו אחרי העגלה ללוות את אלמה עד יציאתם משער הקיבוץ. למתבונן מרחוק נדמה היה שמדובר בהלוויה אולם ההפך היה הנכון. בדרך הטרקטור והעגלה עברו ליד בתי הילדים מהם יצאו החוצה כל ילדי הקיבוץ ושיחקו בגשם. היו כמה ילדים ששרו שיר לכבודו של הגשם שהיה הגשם הראשון באותה השנה. אלמה שמעה את הילדים שרים והמילה 'יורה' שחזרה על עצמה מספר רב של פעמים בשיר נחקקה בזיכרונה.

הוסף כיתוב

בסביבות השעה ארבע הגיע הקבוצה לבית החולים, החנו את הטרקטור והעגלה בחנייה הציבורית ומיהרו והביאו לאלמה כסא גלגלים ודחפו אותה במהירות לחדר היולדות שהיה בקומה הראשונה של בית החולים החדש באשקלון. בית החולים היה ריק ורק מספר מועט של אנשים הסתובבו במסדרונות ובאגפים ובמחלקת היולדות הדלת הייתה סגורה. החבורה ובראשה אורה לא הבינו את פשר העניין. הם הכירו היטב את בית החולים ובמיוחד את מחלקת היולדות שבו בילתה אורה ימים ולילות רבים כאשר עזרה למרבית מחברות הקיבוץ ללדת. מוטקה החל לדפוק על דלת המחלקה בנמרצות וזיעזע את כל הקומה. רופא צעיר וכועס פתח להם את הדלת ושאל " באים ללדת דווקא בערב יום כיפור..?". כחברי קיבוץ של השומר הצעיר, כולם שכחו או לא ידעו שלפני כמה שעות החל יום כיפור וזאת הסיבה שבית החולים נראה נטוש. גם העובדה שנסעו דרך השדות ולא בכביש הראשי תרמה לבלבול ולמבוכה של החבורה שהרגישה מבוישת מול הרופא הכועס שביקש מכולם לשבת ולחכות על הספסל שבמסדרון והכניס את אלמה ואת אורה לאחד מחדרי הלידה הפנויים. בשעה 21:40 אלמה ילדה תינוק זכר, בריא ויפה במשקל מכובד של 3,200 ק"ג. מאחר וצוות בית החולים היה מצומצם אורה שימשה כמילדת לכל דבר. היא ניקתה את התינוק בזהירות, עטפה אותו בחיתול נקי ומסרה אותו לאלמה שמייד חיבקה את התינוק, אמצה אותו לליבה ונרדמה. כעבור מספר שעות אלמה התעוררה ומייד שמה לב שהיא נמצאת בחדר אחר ותינוקה אינו לצידה.

אלמה על חוף הים של קיסריה כפי שצולמה על ידי אביה, אדוארד שוורץ, כשבועיים לאחר לידת רוני

חבילת בגדים עטופה בנייר חום

2011-07-23T00:52:00.000+03:00

עד גיל מאוחר לא קנו לי בגדים, לא קנו לי נעלים, לא סנדלים, לא מעילים ואפילו לא תחתונים. זה לא שהיינו נודיסטים או עניים, פשוט לא היה צורך בכך. בכל פעם שבאנו לבקר את סבתה היא הוציאה עבורי מהארון חבילת בגדים גדולה עטופה בנייר חום ומסרה אותה לאמא שמייד העבירה אותה לאבא שאמר לסבתה תודה. את החבילה אבא הניח באוטו ואני ניסיתי לדמיין כל הדרך חזרה מה יש בתוכה. לעיתים הנחתי את הראש על החבילה ונרדמתי ולעיתים עשיתי חור קטן בעטיפה ומיששתי עם האצבע את הבגדים החדשים שבתוכה.

פעם בשנה אמא הוציאה את כל חבילות הבגדים מהארון והניחה אותם על הרצפה

כאשר הגענו הביתה אמא הכניסה את החבילה לתוך הארון והניחה אותה על ערמה של עוד חבילות דומות שעדיין לא נפתחו, כולם עטופות בנייר חום. פעם בשנה אמא הוציאה את כל חבילות הבגדים מהארון והניחה אותם על הרצפה. היא פתחה במהירות חבילה אחר חבילה ושמה את הבגדים על המיטה, בוחנת וממיינת אותם לפי הסוגים והצבעים. את הבגדים שהיא אהבה במיוחד היא הניחה בדיוק במרכז המיטה ואת אלה שלא אהבה היא שמה על הרצפה. מדי פעם שמעתי שאגת שמחה כאשר בגד מסוים מצא מאוד חן בעינה. במשך שעה ארוכה אמא עסקה בפתיחת החבילות ומיון הבגדים וכאשר סיימה היו על המיטה ערמות מסודרות של בגדים חדשים ועל הרצפה בערבוביה עטיפות נייר חום ובגדים מיותרים. עייפה היא התיישבה על הכורסה שליד המיטה מתבוננת בנחת על פרי עמלה . אני ניצלתי את ההזדמנות וגזרתי מעטיפות הנייר החום את הבולים הרבים שהודבקו עליהם לפני שנשלחו לסבתה. עבורי הבולים היו האטרקציה ועבור אמא היו הבגדים החדשים שנשארו מסודרים על המיטה. אחרי שנחה והתאוששה אמא העבירה את הערמה לחדר שלי, הכניסה וסדרה את כל הבגדים החדשים בארון תוך כדי שהיא מוציאה מתוכו בגדים ישנים שלדעתה הם כבר קטנים עלי או בלויים. הבגדים החדשים מילאו את הארון בריח חדש ומרענן שפרץ ממנו במשך ימים רבים. לעיתים פתחתי את הארון רק בכדי לתת לריח לצאת ולמלא את החדר. לא ידעתי מה מקור הריח אבל ידעתי שהוא בא ביחד עם הבגדים והחבילות מארץ זרה ורחוקה.
לקראת הפסח התמלא הבית בתכונה מיוחדת. כולם עבדו וטרחו לכבוד החג המתקרב ובה. סבא וסבתה הקדימו את בואם, אבא לקח כמה ימי חופש מהעבודה וכל הבית עבר ניקיון וסדר כפול ומכופל ולא נמצא בו אפילו גרגר אבק. באחת הבקרים הופיעה משאית גדולה ועצרה מול פתח ביתנו ומתוכה קפצו החוצה ארבע סבלים חסונים. הם פרקו במהירות מהמשאית שולחן אוכל חדש שהיה כל כך גדול וארוך שהם לא הצליחו להכניס אותו פנימה ועמלו במשך שעה ארוכה לפרק ולהרכיב אותו מחדש בסלון. הם הביאו גם כסאות חדשים עטופים בניילון ואני כבדתי אותם בלימונדה קרה מהמקרר. עזרתי לאבא לעשות קניות ולסחוב את הסלים מהשוק אליו נאלצנו לחזור כמה פעמים כי אבא שכח מרוב התרגשות כמה פרטים חשובים. אני, סבא והאקורדיון שלו עשינו חזרות רבות ושרנו את כל שירי החג עד שידענו את כולם בעל פה. אבא ערך את השולחן החדש אליו צרף את השולחן הישן ועוד שולחן שהושאל מהשכנים. על שלושתם הוא הניח מפות לבנות והביא מהמחסן את הצלחות והכוסות המיוחדים של פסח. אמא וסבתה בילו שעות בבישולים במטבח, שמעתי אותם משוחחות ומחלקות הוראות אחת לשנייה. אני עזרתי לכולם והשקעתי שעות רבות בהכנת פתקי הישיבה ובהעתקת שמות האורחים שאת רובם לא הכרתי. בערב החג היה תור גדול למקלחת והמבוגרים השקיעו זמן רב ברחצה ובטיפוח. כולם התלבשו בבגדים חגיגיים ויפים שהוכנו מבעוד מועד. עבורי הוציאה אמא מהארון את בגדי החג החדשים שהגיעו בחבילה האחרונה שסבתה הביאה בעצמה. היא הלבישה אותי בחולצה לבנה עם כפתורים שעליה מקדימה היו רקומים פרחים, הר גבוה עם שלג ובקתה מעץ. את המכנסיים לבשתי בעצמי והם היו בצבע חום עם כיסים גדולים בכדי שאוכל למלא בהם אגוזים רבים. גם חגורה שחורה קבלתי, זוג גרביים תואמים ונעליים שחורות גבוהות וחדשות עם שרוכים ארוכים שצריך לשרוך ולקשור אותם מספר פעמים.
השמש שקעה והערב הגיע. סבא אב ואני חזרנו מבית הכנסת ומצאנו את אמא וסבתה מסדרות סידורים אחרונים לפני הגעת האורחים. בדיוק בשמונה נשמע דפיקה על הדלת וראשוני האורחים הגיעו ומייד אחריהם עוד ועוד אנשים נקיים ויפים נכנסו פנימה ומייד החלו לפטפט עם הורי ועם האורחים האחרים.
אבא הזמין את כולם להתיישב. האורחים הסתובבו מסביב לשולחנות וחיפשו את שמם בפתקאות הקטנות שאני כתבתי וקישטתי ואבא הניח על הצלחות. שכולם מצאו והתיישבו המקומם שמתי לב שנותרו ארבע מקומות פנויים. נגשתי וקראתי את השמות שבפתקים לדעת מי חסר ומי בושש מלהגיע. לא הכרתי את השמות שהיו רשומים בפתקים דבר שיצר אצלי סקרנות רבה. כולם ישבו בסבלנות וחיכו לארבעת האורחים שעדיין לא הגיעו ובינתיים דיברו וסיפרו אחד לשני מה חדש ומה קורה. שכולם נעשו פתאום רעבים אבא מזג את כוס היין הראשונה והציע לסבא להתחיל את קריאת ההגדה. בדיוק אז נשמעו צפירות חזקות מבחוץ וחריקת בלמים של האוטו שנעצר בדיוק מול ביתנו. אמא וסבתה קמו מיד ורצו אל הדלת, פתחו אותה לרווחה וקראו לכולנו לצאת ולהצטרף אליהם החוצה לפגוש את האורחים החסרים. רצתי אחריהם כנשוך נחש עוקף את כולם עד שנעצרתי ממש על שפת המדרכה נשען על המכונית הלבנה והגדולה שבתוכה מנפנפים לנו לשלום האורחים החסרים. אמא פתחה את הדלת ומתוכה יצאה אישה יפה שבאורח פלא היתה דומה לאמא וגם לסבתה. הם התחבקו והתנשקו ואליהם הצטרף גם אבא וסבא. מהצד השני יצא איש גבוה ומרשים, עלה על המדרכה וניגש מייד אלי. הוא הרים אותי על הידיים ואימץ אותי אל ליבו. חיבקתי את האיש מבלי לדעת מיהו אולם משהו בו היה לי מאוד מוכר וידוע. הריח של האיש היה בדיוק הריח של ארון הבגדים שלי. אחרי כמה שניות שדמו לנצח האיש הוריד אותי בחזרה למדרכה, המשיך ללטף אותי בחיבה בשיער והוביל אותי לעבר הדלת האחורית של האוטו אותה הוא פתח במהירות וביקש מהיושבים בספסל האחורי לצאת החוצה ולפגוש ואתי. מתוך הרכב יצאו שני ילדים, קצת יותר גדולים ממני שדמו מאוד אחד לשני ולאיש ולאישה שהגיעו זה עתה. הבנתי שהם אחים והאורחים שהיו חסרים הם משפחה שכנראה כולם מכירים. הילדים יצאו מהאוטו ונעמדו מולי. גם אותם לא ראיתי מעודי אולם גם בהם ראיתי משהו מוכר וידוע. אחרי כמה שניות שהסתכלנו אחד על השני זיהיתי לפתע מה משך אותי אליהם, הם היו לבושים בדיוק כמוני. חולצה לבנה עם רקמה, מכנסיים חומים ונעלים חדשות שחורות. האיש הגבוה סיים להתחבק ולהתנשק עם כולם וביקש עזרה לקחת דברים מהאוטו פנימה. הוא פתח את תא המטען והתחיל להוציא מתוכו דברים ולהעביר אותם לאורחים. לאחר שסיים להוציא את מרבית הדברים הוא התכופף פנימה ובמשך דקה ארוכה חיפש דבר מה. כאשר מצא את שחיפש הוציא אותו בזהירות ומסר אותו דווקא לי. החזקתי ביד חבילת בגדים חדשה עטופה בנייר חום. התעלומה נפתרה מייד ולא היה צריך להסביר לי מאיפה הגיעו החבילות ומי שלח אותם לסבתה. שנכנסו כולנו חזרה הביתה וחזרנו להתיישב במקומותינו וגם ארבעת המקומות הריקים נתפסו על ידי האנשים החדשים הרגשתי צורך ללחוש לאבא סוד. נגשתי אליו וסיפרתי לו את מבוקשי והוא מייד קם ופינה לי מקום בין שני הילדים החדשים. כל הערב האורחים שהסתכלו עלינו, עשו זאת בהנאה מתמוגגים על כך שכל הילדים לבושים בצורה זהה. גם משני חברי שהיו לבושים כמוני נידף ריח מוכר וחביב ולמרות שלא הכרתי אותם החלטתי שמעכשיו הם חלק מהשפחה שלי. חברי היו ביישניים מאוד ולא דברו במהלך כל ליל הסדר. אפילו לא בינם לבין עצמם. חשבתי שאולי הם לא יודעים עברית אבל הוריהם דברו עברית בצורה שוטפת. לקראת סוף הערב שסיימנו לאכול ולשיר את כל השירים שלמדתי בעל פה ניגשתי לאמא ועזרתי עוז לשאול אותה מי הם האורחים שבאו במכונית הלבנה. אמא הסתכלה עלי בהשתוממות ואז לפתה את ראשה ונזכרה שהיא שכחה שאני לא מכיר את האורחים הללו למרות קרבתם הרבה למשפחה. היא התחילה לצחוק וחיבקה אותי אליה בחוזקה וספרה לי שהאורחים שלא הכרתי הם חלק חשוב במשפחה ואלו הם הדוד והדודה שלי ושני הילדים השקטים והביישניים הם בני הדודים שלי. אמא ספרה שבשנים האחרונות הם גרו בארץ רחוקה ועכשיו הם חזרו לישראל לתמיד. כך הכרתי לראשונה את דני וגדי, דוד מוטי וניקה ואת הריח המיוחד שחיבר את כולנו.

דני, גדי ורני פסח 1965, באר שבע

בגובה הדלת

2011-07-22T22:54:00.000+03:00

שי שלי, בני הבכור, עוד מעט תהיה בגובה הדלת ואחר כך כבר תצטרך להתכופף בכדי להיכנס הביתה. העיניים שלך תמיד נוצצות ואתה מבקש תשובה לכל שאלה. פעם היינו מאוד קרובים והיום יש לך המון עיסוקים וחברים ואתה מרבה לצאת ולבוא מדלת הבית שעוד מעט תהיה קטנה למידותיך.

שי שלי, אני מבטיח להיות לצידך ולא משנה מה יקרה לנו

אתה כבר בן שלוש עשר פלוס ובקרוב תהיה בתיכון. גבר קטן, חכם ואמיץ. מתבונן בך מטיס F-15, רודף אחרי מיגים מהירים ומדמיין כיצד אתה מציל את המולדת פעם אחר פעם. אני ניזכר שהייתי מהרהר בך עוד שהיית עובר, מנסה לדמיין איך תראה ואיך אטפל ואגדל אותך. אהבתי אותך מאוד ונקשרתי אילך עוד לפני שנולדת ושזה קרה בצורה מיוחדת במינה אהבתי אילך רק הלכה וגברה. כשיצאת לאוויר העולם לא בכית מיד, התבוננת סביב ונראית מופתע. האחות הראשית עטפה אותך במגבת גדולה ולבנה ורק הראש הבלונדיני שלך בצבץ מתוכה. אותה אחות הייתה כנראה אישה רגישה כי הבחינה בי והבינה שכל מה שאני רוצה באותו רגע זה להחזיק אותך. האחות חייכה אלי ומסרה את 'החבילה' היקרה והבוכייה לידי שהושטו קדימה במרץ בבטחה. המפגש הראשון אתך נחרט בליבי וגם כיום אני מצליח להתרגש מחדש כשהזיכרון מאותו רגע עולה וגואה בי.
להרגיש אותך, להריח אותך ולהתמקד בעיניים הכחולות ירוקות והנוצצות שלך שמאז ועד היום יש להם כוח ועוצמה. להתחיל לקלוט את התחושות והסימנים המיוחדים שילוו אותי מאותו היום שחיבקתי אותך לראשונה ואימצתי את התינוק שאך נולד לליבי שמעתה ואילך שיקשרו ויחברו אותך אלי בצורה אינטואיטיבית וייחודית.
יש בנו באבות לבנים בכורים סוג מסוים של אינסטינקט קדמוני שאומר ומשדר לנו תחושות חדשות בנוגע למעמדנו ותפקדנו בחיים שמאותו הרגע שבו אנו הופכים להורים ומופקד בידינו ובאחריותנו ייצור אנושי חדש, להתחיל ולהתייחס לחיים קצת אחרת ולהפוך לאדם אוהב ודואג. בפעם השנייה שקיבלתי אותך לידי היה כבר צהריים והיית נקי ומצוחצח לבוש במין פיג'מת תינוקות לבנה ועטוף בחיתול כותנה גדול. החלפנו מבטים... העיניים שלי היו לחות ושטופי בדמעות של אושר ושלך צחים וטהורים. ואז נשאתי בשקט, לאוזנך בלבד, נאום קצר ומרגש שכתבתי מספר שבועות לפני שנולדת. שיא הנאום היה ההבטחה שלי אליך בני שתמיד אהיה לצידך ולא משנה מה יקרה לנו, לשנינו בחיים - תמיד, אבל תמיד אהיה שם בשבילך ולמענך ובנוסף הוספתי שגם ארצה להיות חבר טוב לא פחות מאבא טוב. עברו וחלפו להם ימים רבים ואני חושב שעברנו המון חוויות משותפות ביחד, כאלה שנוצרו במיוחד לאבות ובנים. טיפחנו ביחד תחביבים ונושאים משותפים ובילינו ביחד שעות וימים, חודשים ושנים בשמחה ובנחת. ואז פתאום מגיע יום שאתה מבין שהתינוק הפך לילד והילד לנער ולגבר צעיר, ופתאום תפקידך כאב הופך לתפקיד של הורה ובמקום להחליף חיתול אתה מתחיל לגהץ את בגדי הצופים. אני לא מרגיש שהזדקנתי ואני מרגיש צעיר כמו ביום שנולדת ולכן קל לי להבחין בשינויים שאתה עובר ובדרך שאתה מתבגר ולאהוב אותך יותר.

שלך אבא רוני !

יאללה שי... תן עבודה - חוצה גולן 2006

שני סרטים בכרטיס אחד

2011-07-22T21:44:00.000+03:00

החופש הגדול מוצא אותי מבלה שוב ושוב בסינמה סיטי ורואה עם בני הקטן יואב את כל סרטי הילדים האפשריים, עם או בלי תרגום או דיבוב לעברית. שי נסע עם חברים לאילת, החום והמדוזות בים מעמידים בפני ובפני יואב הקטן רק אפשרות אחת והיא בילוי משותף מול המסך הרחב, בצפייה בעוד סרט הרפתקאות חדש, או בסרט מצויר של וולט דיסני המשודרג ל-3D . אחורה בזמן, היום לפני 35 שנים אני ורמי קרן יושבים על שפת המדרכה ברחוב בר כוכבא, בשכונה הקטנה שלנו בבאר שבע. יושבים ומחכים. מסתכלים מדי פעם לכיוון הצומת בתקווה לראות את הקורטינה החדשה והלבנה של אלי, אביו של רמי שאמור להגיע 'בכל רגע'. אני ורמי מפטפטים בעיקר על הסרטים שראינו ועל הסרט שנראה היום, כי בכל יום שישי אלי לוקח אותנו לסרט 'מתאים לילדים' בקולנוע קרן שנמצא במגרש שבצומת הרחובות השלום והמעפילים בשכונה ג' המתפתחת.

ושוב בחשיכה אני ניזכר בסדרן הזקן של קולנוע קרן שתמיד ידע לפתוח לרווחה את דלתות האולם החשוך שניה לפני שהסרט נגמר

בתור ילד חשבתי שקולנוע קרן , שנחשב במשך שנים לקולנוע הכי נחשב ומפואר בבאר שבע, שייך לאלי, אבא של רמי קרן. תמיד כשנכנסנו לאולם אמרתי לסדרן הזקן שהוביל אותנו למקומות שלנו 'אתה רואה, זה המנהל של הקולנוע' ומצביע בגאווה על אלי. הבילוי שהפך בהדרגה למסורת הפך את אלי בהדרגה מהאבא של רמי לאבא גזעי, במיוחד לאור העובדה שהוא התלהב לא פחות מאיתנו מהסצנות המפחידות בסרטי 'זורו' אותם הוא חיבב במיוחד. בהפסקה היינו מקבלים מאלי כמה פרוטות ורצים למזנון לקנות 'טמפו אורנז' ו-'ופלה טעמי'. במידה ואילן, אחיו הקטן של רמי היה מצטרף אלינו הוא היה מקבל סוכריה על מקל בצבע אדום ובצורת תרנגול (עם מקל דק מעץ שהיינו שומרים ועושים מהם 'דוקים').

"מתי הסרט יתחיל?" שואל יואב בקוצר רוח בתקווה שמחוגי השעון יתקדמו קצת יותר מהר והאור באולם יכבה. עוד חמש דקות אני מודיע לו בשעה שאנחנו יושבים בכורסאות המפנקות של אולם 12 ומחכים שהפרסומות יתחילו. אני מלטף את הראש הבלונדיני של יואב, מתגעגע לשי ושוקע שוב בזכרונות ילדות. ובזיכרוני אני יושב על כסא העץ בקולנוע קרן הישן ומקשיב לאלי שמתרגם לנו את הכתוביות ומספר על החללית אפולו 13 שלא הצליחה לסיים את משימתה ועל המלחמה הקרה ומטוס ה-U2 שמופל על ידי הסובייטים ועל השיפוצים שהצרפתים עושים במגדל האייפל. ושנגמר יומן החדשות של 'אולפני כרמל' אלי משתתק ושלושתינו נמצאים במתח האם הסרט יתחיל מיד או שתהיה הפסקה קצרה כדי שיוסי המקרין הותיק יחליף את גלגלי הפילם על גבי מכונת ההקרנה הענקית.

בהפסקה יואב מבקש לקנות לו פופקורן קטן וגם מיץ תפוחים בלי צבעי מאכל. אנחנו חוזרים לאולם בריצה ומתישבים בדיוק כשהסרט מתחדש . ושוב בחשיכה אני ניזכר בסדרן הזקן של קולנוע קרן שתמיד ידע לפתוח לרווחה את דלתות האולם החשוך שניה לפני שהסרט נגמר ונתן לקרני השמש החמות והמסנוורות לגזול מאיתנו את אקט הסיום של הסרט. אז היה הסדרן הזקן מזרז את כל הצופים לצאת בחיפזון מהאולם וצועק למקרין שכבר התחיל לגלגל את הסרט לאחור 'יוסי תדליק את האור'... אהבתי להתחבא לסדרן הזקן בין הכיסאות וברגע האחרון לפני שהוא מגלה אותי, לקפוץ על הכסא, לרוץ החוצה ולהצטרף לאלי ורמי שהיו בדרכם לפסז' רסקו לאכול שווארמה בפיתה אצל מירו וניסו. אחרי השווארמה חזרנו לקורטינה הלבנה של אלי ונסענו הביתה לא לפני שעצרנו ברחוב הפלמ"ח לזלול שני כדורי גלידה (כל אחד) במוסד המכובד 'גלידת באר שבע' שכבר אז היתה מפורסמת והיתה מקום עליה לרגל לכל חובבי דברי המתיקה בבאר שבע... ומחוצה לה.

כשהגענו הביתה, אלי ורמי מיהרו להכנס לביתם ולהספיק לשנת הצהריים ואני שהייתי ערני ומשולהב מהסרט, עליתי על הגג שלנו, נכנסתי 'למערה' שבניתי שם ונלחמתי בדמיוני באוייבים הרבים ש'זורו' נלחם בהם בסרט ועכשיו הגיע תורי. כך שכבתי על המזרן, עמוק בתוך המערה, נלחם בגבורה בכל אותם טיפוסים קשוחים וממאיימים עד שאבא יוסי, ממש לפני שניצחתי את כולם, הפסיק את המלחמה הדמיונית וקרא לי בעומדו בפטיו " רוני בוא הולכים לבית כנסת". יותר משאהבתי ללכת עם אלי ורמי קרן לסרטים, אהבתי ללכת עם אבא יוסי לבית כנסת, במיוחד בימי שישי לתפילת מנחה וערבית. גם בבית הכנסת בעודי צמוד לאבא יוסי שהתפלל ברצינות, המשכתי לדמיין את החוויות מהסרט אלה שהפעם לא אני נלחמתי באויבים המרים אלא אלוהים שנמצא מאחורי הפרוכת הלבנה של ארון הקודש בבית הכנסת העגול בשכונה ה'. הסרט הסתיים, האור בעולם נדלק ויואב מעיר אותי. אנו יוצאים מהאולם באטיות בדרכנו 'לטל בייגל' לזלול בייגלה עם שומשום ונקניק הודו בדבש. בדרך אני חושב שזה מאוד נחמד לראות שני סרטים בכרטיס אחד.

בית גינה והרבה מדבר

2011-07-22T20:26:00.000+03:00

פותחים את הדלת ומרחבים של מדבר נגלים לנגד עינך. לילד בן 10 זה מגרש משחקים הגדול והמשוכלל ביותר בעולם. ריחות הבית מתחלפים בריחות המדבר. ריח הקפה של אמא אחר הצהריים מפנה מקום לריח הגינה ועצי הפילפלון שבתורם מפנים מקום לריח העז של עדר הכבשים שבדיוק עובר מול ביתנו. הכבשים ורועה הצאן הבדואי נעלמים בהדרגה וזה הזמן לחצות את הכביש המסמל את הגבול בין הבית, השכונה לבין העולם הגדול - בואכה למדבר. מסתכל אחורה בפעם האחרונה ורואה את הדלת נסגרת והכלב יוצא בעקבותיי. חוצה את הכביש, דרך אספלט שחורה ועליה כרגיל גוויה של עוד חתול או כלב שלא חזרו בשלום מהמדבר. הפעם זה אוסקר החתול של בטי סילברמן השכנה שממול. מתפלל תפילה קצרה לעילוי נשמתו של אוסקר החתול כמו שלמדתי שאומרים בבית הכנסת, נזהר שגם לכלב לא יקרה אותו הדבר והופ אנחנו חוצים את הכביש ופונים לעבר השביל שייקח אותנו לעץ הגדול.

כמו באי בודד או לבד בספינה בלב ים כך היו עבורי הטיולים הארוכים במדבר שליד הבית

אהבתי לשוטט לבד ועם הכלב במדבר. זה לא ממש לבד כי לילד בן עשר יש הרבה דמויות בראש שבאות איתו לטיול והוא מדבר ומשתף אותם במה שקורה בטיול. 'ראיתם את להקת החוחיות' אני שואל את החבורה הדמיונית שלי, 'בואו נהפוך את רגבים למצוא חומט או עקרב'. אני מאתגר את כולם ומתחיל לחפור כמו ירבוע שחופר בפעם הראשונה את המחילה שלו. בסוף הייתי מגיע לעץ האשל גדול. היה לי טקסט ובו הייתי מחבק את הגזע הרחב של העץ, בודק מה שלומו של ידידי הוותיק ממשפחת העצים, מטפס בזריזות על ענף בצורת S ומתיישב לאכול את הפירות היבשים שלקחתי מהקופסא של אמא. הכלב היה מסתכל מלמטה בערגה על הזלילות שלי ולפעמים הייתי זורק לו רצועה של משמיש מיובש 'לדר' שאהבתי לאכול דווקא בסוף. אחרי מספר דקות הייתי מתחיל לשרוק לדרורים שקיננו בין ענפי העץ ועודדתי אותם להתקרב אלי בהניחי על הגזע פירורי לחם שהבאתי איתי בתוך הממחטה. אחרי סיום כל הסידורים הקבועים והרגילים הייתי מחליט מה אני והחבורה הדימיונית שלי עושים באותו היום. אם היה זה יום חם היינו נשארים מתחת לעץ מוגנים מהשמש ומהחום על ידי ענפיו הרחבים של האשל ובמידה ומזג האוויר היה נעים היינו ממשיכים בטיול או בפעילות יזומה אחרת באחת התחנות הקבועות שלנו. היום היה 'יום הצייד'. הייתי חייב להצטייד במלאי גדול של חרקים שהיוו את מזונם של הלטאות המדבריות שגידלתי בבית. לא רציתי לגדל דגי נוי, לא אהבתי את האוגרים שכל הזמן נשכו אותי, אז החלטתי לגדל זוחלים ובעיקר לטאות ושממיות שהיו בשפע בסמוך לביתנו.

לטאת שנונית באר שבע Acanthodactylus beershebensis

קל לגדל לטאות. אקווריום ריק ועמוק הנקרא 'טרריום', חול ואבנים, סלע גדול שהלטאה תוכל להסתתר מחת ומקור אור וחום. את הנוזלים קבלו הלטאות מהחרקים וזחלים שאותם הכנסתי להם לכלוב ואותם טרפו ברעבתנות ישר מאצבעותיי. הייתי כמובן צריך לצוד ולאסוף עבור הלטאות מזון בעקביות ובשפע. כל זבוב שנכנס בטעות לביתנו היה מיד נתפס ואותו גורל היה מנת חלקם של ג'וקים וחרקים אחרים. בנוסף אחת לשבוע הייתי יוצא 'לצייד' וחוזר עם עשרות חרקים וזחלים מסוגים שונים בכדי להשביע את רעבונם של הלטאות שגידלתי. לציד לקחתי את הכלב שריחרח כל אבן וסלע, פינצטה ענקית ממתכת שאבא הביא לי 'מהמעבדה' וצנצנת ריקה של מלפפונים חמוצים ששימשה גם לאחסן מלפפונים חמוצים נהדרים שהיינו קונים בשוק וגם את החרקים שצדתי, כל דבר בתורו. כמובן שאמא לא ידעה על הדו-שימושיות של הצנצנת שהחזרתי למגרה במטבח שטופה ונקייה לאחר כל שימוש שלי. אני והכלב הינו הופכים כל אבן וכל סלע ותמיד נמצאו חרקים לצוד ולאסוף. אם התמזל מזלנו היינו הופכים סלע גדול ומוצאים מתחתיו עשרות חיפושיות שחורות קטנות שאותם אהבו הלטאות במיוחד. אספתי במהירות את החיפושיות הקטנות לפני שיעלמו לתוך החורים באדמה וכאשר הרגשתי שהצנצנת מספיק מלאה באספקה טרייה הייתי אוטם את הצנצנת בנייר עטיפה של סנוויצ'ים המוצמד לפתח בעזרת גומייה ומחורר את הנייר במספר חורים 'שיהיה לחיפושיות מה לנשום'... או אז היינו חוזרים 'מהציד' הביתה, אני הייתי מנופף לעץ הגדול לשלום והכלב היה רץ ומשתין בפעם האחרונה על הגזע בכדי לסמן לכלבים ולחיות המדבר 'שזה העץ שלנו'. מאחורי הגבעות התגלתה השכונה ואחר כך העצים, הגינה והבית הקטן שלנו. הפזו' 404 הלבנה של אבא חנתה בכניסה וזה אומר שהגענו אני והכלב בדיוק בזמן לארוחת הערב של המשפחה ושל הלטאות שלי שכבר מחכות בקוצר רוח לטעום מהשלל שהבאתי להם.

מכתב לאריק אינשטיין

2011-07-22T18:45:00.000+03:00

אמא מונה אהבה מאוד את אריק אינשטיין. הפטפון הישן שלנו ניגן באופן קבוע וברציפות את התקליטים של שלישית גשר הירקון שאריק אינשטיין היה הזמר הצעיר שבחבורה. עטיפת התקליט ריתקה אותי ויכולתי לדמיין את עצמי חולף ועובר מעל הגשר הגדול והעצום כפי שנתגלה לי בכל פעם שהחזקתי את העטיפה בהתרגשות. תקליטים תמיד ריתקו אותי ועד היום אני נמשך למגע היד על גבי החומר הוויניל ממנו עשוי התקליט. שהייתי ילד הייתי נוהג לקחת זכוכית מגדלת שהיתה שייכת לאוסף הבולים שלי, ולהסתכל בעזרתה פנימה לתוך החריצים של התקליט בכדי לנסות לראות את הזמרים או לפחות את הצלילים. האמנתי שאני רואה מעבר לכתם השחור שהופיע בתוך זכוכית המגדלת את בני אמדורסקי, יהורם גאון וכמובן את אריק אינשטיין שאמא מונה כל כך אהבה.

הפטפון הישן שלנו ניגן באופן קבוע וברציפות את התקליטים של שלישית גשר הירקון שאריק אינשטיין היה הזמר הצעיר שבחבורה

בכל יום בארבע, לאחר שהתעוררה משנת הצהריים כמרבית האמהות באותה תקופה, היתה אמא מונה צועדת למטבח להכין לעצמה כוס קפה ולנו הילדים שחיכו בסבלנות לרגע הזה, טוסט עם ריבה. בדרך היתה אמא מונה עוצרת ליד הפטפון ומניחה את הזרוע הכבדה על התקליט המאובק שהתעורר לחיים בכל יום בארבע.
מדי יום בחרה אמא מונה בשיר אחר לפתוח בו את אחר הצהריים ותפקידי היה להחזיר את הזרוע לתחילת התקליט בכל פעם שהתקליט הסתיים.
תמיד התפעלתי כיצד אמא מונה מתעוררת תמיד בדיוק בארבע. לא היה לה שעון מעורר ואנחנו הקפדנו על דממה עד שדלת חדר השינה נפתחה. כנראה היה זה התשוקה לכוס הקפה שהעיר אותה משנתה או זווית קרני השמש שחדרו לחדר השינה מבעד לתריסים המוגפים למחצה.
הימים היו ימי 'שלאחר המלחמה' ואנו ציפינו לאבא יוסי שיחזור מעזה. השילוב של השירים המתנגנים מהתקליט האהוב ביחד עם הגעגועים העזים גרמו לנו לא אחת להתרגשות גדולה שהתבטאה בשירה משותפת שלנו, אמא מונה, רוני וגילי ביחד עם 'אריקל'ה אינשטיין וחבריו מהתקליט השחור.
במיוחד אהבה אמא מונה את שיר 'העיר באפור' שכתבה נעמי שמר. היונים תמיד עפו להם עת חזרה אמא מונה מהמטבח עם כוס הקפה בידה והתישבה בחינניות על הכורסה הגדולה בסלון. עוד קטע מהשיר נגמר ואז ביקשה ממני אמא מונה לפתוח את הדלת לקראת האורחים והשכנים שפקדו את ביתנו בכל יום אחר צהרים מנהג שנמשך במשך שנים. גם האורחים והשכנים אהבו לשמוע ביחד איתנו את השירים. לפעמים כולם היו שרויים בשתיקה מתמשכת ומאזינים לצלילים עד שהזרוע היתה מגיעה לסוף הרצועה האחרונה ומשמיעה מעין חריקה משונה. זה היה סימן לכולם להתעורר, להמשיך לדבר ולשלוח יד לעוד פרוסת עוגת שוקולד שאמא מונה היתה מומחית באפייתה.
אבא יוסי חזר מהמלחמה, הוא הביא לי בולים משולשים ממאוריציוס שאותם קנה מאחד הרוכלים הפלשתינאים בעזה ולגילי הביא קופסא מלאה גולות חרסינה שגם אותם קנה מאותו רוכל. הוא הראה לי את רובה 'העוזי' שקיבל וגם את הנעליים הכתומות המאובקות שאותם מיהר לאפסן במחסן בחצר ומאז לא נגע בהם מעולם והם נותרו שם שנים רבות.
הגיע המשבר... אריק אינשטיין עזב את הלהקה. הוא התחיל לפתח קריירה עצמאית ושר שירים 'מודרניים' שלא הזכירו במאום את השירים הנפלאים שאהבנו. הוא גידל שיער והפך 'לביטניק' ואנו נותרנו ללא זמר להעריץ. גם מהחבר החדש שלו שלום חנוך לא התלהבנו ואפילו חוה אלברשטיין היתה מושמעת לעיתים נדירות. שעות אחר הצהריים עברו בדממה ורק עוגת השוקולד של אמא מונה המתיקה את האווירה.

ואז הגיע יום שישי... ובכל יום שישי בצהריים נסענו אבא יוסי ואני למרכז העיר (בבאר שבע). כולם נסעו ביום שישי בצהריים למרכז העיר ואת כולם היה אפשר לפגוש ליד דוכן הגרעינים של 'אברם אמריקה', עומדים בסבלנות בתור לבחור ולקנות פיצוחים לשבת. התור הארוך היה הזדמנות להתעדכן, לרכל ולפגוש חברים ומכרים שאותם 'לא ראינו שנים'. אהבתי מאוד להחזיק חזק את הרגל של אבא יוסי ולהתקדם איתו צעד אחר צעד עד שנעמדנו מול 'אברם אמריקה' שתמיד נראה מאוד נסער ועסוק אך חיוך קסום ליוה אותו בעודו נע ונד לאורך דוכן הפיצוחים האינסופי.
'אברם אמריקה' היה דמות ידועה ונערצת והמומחיות שלו בהעמסת פיתוחים לתוך שקיות הנייר החומות נודעה למרחקים. בנוסף 'אברם אמריקה' היה ידוע בזיכרון שלו והוא הכיר את הדרישות והבקשות של כל הלקוחות. " 100 גר' בוטנים לד"ר אפשטין, 100 גר' גרעינים לבנים, 500 גר' גרעינים שחורים לכדורגל, שקית בוטנים מתוקים לרוני, 100 גר' שקדים לאמא מונה, פיסטוק חלבי (שהיה יקר בצורה יוצאת דופן) לאורחים וחבילה של 'לדר משמש' (משמש יבש) למערכת העיכול". עוד לפני שהייתי מספיק להגיד...'אברם אמריקה' השקיות החומות הקטנות היו נערמות ונארזות לתוך שקית חומה עוד יותר גדולה. אני הייתי מקבל את 'האחריות הכבדה' לשמור על השקית שהיתה חמה ונעימה למגע. נהגתי לאחוז בשקית בכל הכוח ולשמור עליה ברצינות גמורה עד שהגענו למכונית. אבא יוסי היה משגיח שלא יעונה כל רע לשקית ושלא אעיז 'לשנורר' אפילו בוטן קטן, כל זאת בכדי שהשקית תגיע בשלום הביתה ותעבור אחר כבוד לאחריות של אמא מונה שתמהר להכניס אותה לתוך צנצנת 'הפיצוחים לשבת' ולהחזיר אותה פנימה לארון על המדף הגבוה והרחוק ביותר.
באותו יום שישי אחרי שנפרדנו 'מאברם אמריקה' והבטחנו לו שנתראה למחרת באצטדיון הכדורגל במשחק של הפועל באר שבע נגד הכוח-רמת גן עברנו אני ואבא יוסי בדרך למכונית ליד חנות הספרים והעיתונים 'א-ת'. נכנסנו פנימה בכדי לקנות דבר מה ומבטי נתקל 'בפלקט' (פוסטר של אז) חדש שהיה תלוי בעזרת שני מקלות כביסה על החבל שנמתח לכל רוחב החנות והכיל עוד מספר פלקטים שונים. בפלקט שצד את עיני הופיע הזמר האהוב והנערץ שאכזב אותנו - אריק אינשטיין. ליד התמונה הקטנה של אריקל'ה הופיע מישהו נוסף ומתחתם המילה פלסטלינה. לא התביישתי (מקרה נדיר) ושאלתי את המוכר המבוגר שסייע באותו הרגע לאבא יוסי לקבל את מבוקשו מה פשר הפלקט. "זהו התקליט החדש של אריק אינשטיין" אמר המוכר ברצינות והוסיף שהתקליט החדש "נמכר יפה". נגשתי לערימת התקליטים בפינה ומצאתי את התקליט החדש. העטיפה היתה פשוטה ולא מיוחדת אבל בכל זאת התרגשתי ומששתי בסתר את החומר הוינילי והרגשתי את החריצים על כריות אצבעותיי.

איזה דחף פנימי אחז בי וגרם לי לפנות לאבא יוסי ולבקש ממנו לקנות לנו את התקליט. "אמא מאוד אוהבת את אריק" אמרתי " וזה תקליט שנמכר היטב" שיננתי את דברי המוכר. לאחר עוד מספר משפטי שכנוע והבטחות 'למעשים טובים' אבא יוסי התרצה ולהפתעתי רכש את התקליט עבורי אבל ציין שזה ירד מדמי הכיס שלי שעמדו אז על 10 אגורות לשבוע. נדמה היה לי שהדרך חזרה הביתה ארכה שעות. כל כך התרגשתי שישבתי קפוא ליד אבא יוסי בעודי מחזיק בשני האוצרות צמוד צמוד לגוף. כשהגענו הביתה כבר לא יכולתי להתאפק, מסרתי את שקית הפיצוחים לאבא יוסי ורצתי פנימה עם התקליט החדש להראותו לאמא מונה. גם היא התרגשה אבל אני חושב שיותר מהמעשה ופחות מהתקליט ומהזמר. בכל אופן היא חיבקה ונישקה אותי והודתה לי שחשבתי עליה. מייד רצנו ביחד לעבר הפטפון, הורדנו ממנו את התקליט המאובק של שלישית גשר הירקון והנחנו במקומו את התקליט החדש שהוצא מתוך העטיפה בזהירות מרובה.
הזרוע הונחה על הרצועה הראשונה ואת חלל הסלון מילאה מוסיקה חדשה, לא מוכרת אבל נעימה ומיוחדת. אריק אינשטיין שר לבד ובסגנון חדש שיר שמייד דיבר אלי ונגע במיתרי ליבי הקטנים אך הרגישים דיים להבין את משמעות המילים.
יכול להיות שזה מקרה ויכול להיות זה יד הגורל אבל השיר הראשון בתקליט החדש, שהיה התקליט הראשון שקניתי בחיי, היה 'אמא שלי' שאותו כתבו אריך אינשטיין ושלום חנוך. ממש כך בלי לדעת ובלי לכוון רכשתי תקליט ובו שיר שיהפוך במהרה ללהיט שבו שר 'אריקל'ה' על אמא שלו ואני שר יחד איתו על אמא שלי.
כמובן שהשיר הפך גם אצלנו ללהיט וזרוע הפטפון חזרה שוב ושוב לתחילת הרצועה והשמעתי את השיר פעמים חוזרות וברצף. שוב חזר אריק אינשטיין אלינו ובלילות שמרתי את התקליט על המדף שליד מיטתי.
לאחר כחודש הבחנתי במקרה שבתוך העטיפה יש פרט לתקליט דף נייר ובו באותיות קטנות וצפופות מילים לכל השירים. ישבתי ליד שולחן הכתיבה החדש שלי והתחלתי להעתיק לתוך מחברת החלומות שלי (כן היתה לי מחברת כזאת) את מילות השיר 'אמא שלי'. ככל שהתעמקתי במילים ובהעתקתם הרגשתי קצת שלא בנוח. היו מספר מילים בפזמון שלא הסתדרו לי עם אמא מונה שלי ועם העובדה שהיא לא ילדה אותי. הרגשתי אכזבה גדולה וזרקתי את המחברת ואת דף מילות השיר לרצפה והלכתי לשחק כדורגל עם החברים בשכונה. בערב שוב לפני השינה עברתי על כל המילים שלא מצאו חן בעיני. חשבתי האם במקרה שלי יש להם תחליף, האם במקום המילים 'הנקת אותי' אני יכול לומר 'דאגת לי' והאם במקום המילים 'את הבאת אותי' אני יכול לשיר 'את קיבלת אותי'. היו עוד אי אלו מילים שהרגשתי שכדאי שאריק אינשטיין ישפץ שגם ילדים מאומצים יוכלו לשיר לאימם את השיר החדש שלו.
בלילה לפני השינה שאמא מונה כהרגלה מלטפת אותי 'ומגרגדת לי בקרקסים' (ביטוי משפחתי ללא פירוש מיוחד המתאר גרוד עדין של קרקפת שלי בעזרת הציפורניים המטופחות של אמא מונה), ספרתי לה על הצורך שלי לשפץ לאריק אינשטיין את השיר שאהבנו. "למה שלא תכתוב לו" הציעה אמא מונה ולא ידעה עד כמה שאני אקח אותה ברצינות. לא יכולתי להרדם ושעות רבות ניסחתי את המכתב שאכתוב ל'אריקל'ה' מחר לאחר שאחזור מבית הספר. ואכן למחרת רצתי כל הדרך חזרה ונכנסתי כרוח סערה מתנשף ומתרגש לחדרי. תלשתי דף נייר מאמצע מחברת החשבון והתחלתי לכתוב את המכתב לאריך אינשטיין. כאשר סיימתי לכתוב הקראתי את המכתב בגאווה לאמא מונה שהגיע בדיוק מעבודתה. היא חייכה אלי באושר ואמרה שעשיתי עבודה נהדרת. ידעתי שאם יהיו לי שגיאות כתיב אמא מונה לא תתקן אותם מאחר והיא האמינה בתור היותה מורה לעברית שטעות לעולם חוזרת ועל ידי קריאה רבה שגיאות הכתיב נעלמות. היא קראה את מכתבי שוב בקול רם, העניקה לי נשיקה מלאת חום ואהבה לאות הערכה והלכה לחדר השינה להחליף בגדים לקראת שנת הצהריים שהתקרבה.
בערב גם אבא יוסי היה שותף לקריאת המכתב שאותו הוא לקח למחר ובעזרת מזכירתו המכתב נשלח ישירות לאריך אינשטיין (בעזרת כתובת האמרגנים שהופיע בגב התקליט). על גבי המעטפה, בצידה האחורי רשמה רחל מזכירתו של אבא יוסי.

השולח:
רון-דויד אפשטין
ילד בן 10
רח' בר כוכבא 18
וילות רסקו / באר שבע (אז לא היה מיקוד)

לפני שרחל שלחה את המכתב היא נתנה אותו לאבא יוסי שיראה לי אותו בפעם נוספת. אני התרגשתי והענקתי למכתב נשיקה קטנה ואיחלתי לו דרך צלחה. עד היום לא קבלתי מאריק אינשטיין מענה או תשובה ומכתבי הצטרף לאלפי מכתבים אחרים ש'אריקלה' קיבל ברובם ממעריצות, נשים יפות וילד קטן ואופטימי מבאר שבע.

אמא שלי / אריק אינשטיין
לחן: שלום חנוך
מילים: אריק איינשטיין ושלום חנוך

יש לי אישה שאוהבת אותי,
היא רק שלי.
היא מכירה אותי מהתחלה
שלי שלה.
היא מוכרחה להיות חכמה -
אמא שלי
ואת השיר אני שר בשבילה
אמא, אמא,
את הינקת אותי,
את פינקת אותי,
את הבאת אותי,
אמא,אמא,
את פינקת אותי,
את הבאת אותי,
את.
כמה ימים שביליתי איתה -
אמא שלי.
כמה דמעות שמחיתי איתה
שלי שלה
כמה דברים שגיליתי איתה -
אמא שלי
כמה תקוות שתליתי איתה
אמא, אמא,
את הינקת אותי,
את פינקת אותי,
את הבאת אותי,
אמא,אמא,
את פינקת אותי,
את הבאת אותי,
את.
תמיד היית איתי
גם כשהייתי לבדי.
תמיד אהיה איתך -
אמא שלי.
יש לפעמים שאני בצרות -
אמא שלי.
את מבינה את זה בין השורות
שלי שלך
למה דואגת ולא ישנה -
אמא שלי.
איך זה שאם לא סומכת על בנה?
אמא, אמא,
את הינקת אותי,
את פינקת אותי,
את הבאת אותי,
אמא,אמא,
את פינקת אותי,
את הבאת אותי,
את.